הטענות הפוגעניות בפאנל הלאומי של סטודנטים למען צדק בפלסטין

ב -19 בפברואר 2021, חבר המכון למחקר מדיניות במזרח התיכון, חורי פיטרסן-סמית’, וארגון הלאומי של הסטודנטים למען צדק בפלסטין (NSJP), שיתפו עלילות אנטישמיות וצביעות במהלך “חופש משולב: התארגנות לשחרור קולקטיבי”, פאנל וירטואלי שהתארח על ידי NSJP. האירוע מציג את ההגדרה העצמית הפלסטינית כחלק מ”הסתבכות קולקטיבית” עם כל העמים המדוכאים – כולם למעט העם היהודי.

לא לקח הרבה זמן להגיע לשקרים אנטי-ציוניים. פיטרסן-סמית’ פתח את הוועידה במה שלדעתו מסמל את הרוע הציוני – ציטוט מעדותו של וינסטון צ’רצ’יל לוועדה המלכותית הפלסטינית הבריטית, שחקרה את האלימות במסגרת המנדט הפלסטיני במהלך המרד הערבי בשנים 1936-39 והמליצה על חלוקת הארץ. “אני לא מודה שנעשה עוול לאנשים האלה מכיוון שגזע חזק יותר, גזע בדרגה גבוהה יותר, גזע חכם יותר בעולם, נכנס ותפס את מקומם”, אמר צ’רצ’יל.

דבריו של צ’רצ’יל תואמים למרבה הצער את העמדות הגזעניות של אז, אך ציטוט זה לא קשור ולא “קבע את המגמה” של יחס ישראל לערבים, כפי שמציע פיטרסון-סמית’, ואין זה מצדיק את דחיית מדינת ישראל הנוכחית. הוגים ציוניים בולטים מכל הקשת הפוליטית היו מצטערים על שימוש בשפה כזו והצהירו מחויבויות מפורשות לשוויון לכל תושבי המדינה הפוטנציאלית.

לדוגמא, בספרו “חזון הרצל”, כתב המדען הפוליטי שלמה אבינרי, “הרצל לא התייחס לאוכלוסייה הקיימת בפלסטין רק כחפצים שישמשו את היהודים; הוא ראה בהם שוויי זכויות ושותפים לאזרחות …”. באופן דומה, זאב ז’בוטינסקי כתב במכתב לעיתון האוסטרי רייכספורט, “הכחשת הערבים בפלסטין אינה באה בחשבון. פלסטין תמיד תהיה מדינה של יותר מעם אחד – וכל עוד יש לה רוב יהודי, זה מקובל עליי לחלוטין”.

מלבד הדברים האלה, זה לגמרי לא הוגן – ואף אנטישמי – להטיל אחריות על היהודים והתנועה הציונית על מה שאמר צ’רצ’יל, שלא היה יהודי. והסטראוטיפים האלה המשיכו בפאנל כשנייל פורט, סטודנט לדוקטורט בפרינסטון, חלק את חיבתו עם הפאנל כלפי ישו בכך שהתעקש שישו היה “יהודי פלסטיני”.

על פני השטח נראה כאילו מוצאו הלאומי של ישו הוא עניין סמנטי, אך זהו נושא פוליטי עמוק. ישו אכן היה יהודי, אך שיוכו ללאום פלסטיני הוא בסך הכל דימוי היסטורי המקובל בדרך כלל על ידי אנטי ציונים. אם הם היו מכירים שישו שכן במה שנקרא אז יהודה – לא פלסטין – אז הם יהיו מחויבים להכיר את ההיסטוריה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. המונח “פלסטין” לא היה בשימוש אפילו עד מותו של ישו, במאה השנייה.

אך שום טענה בפאנל לא הייתה זדונית יותר מהודעת הפרידה של ג’ניפר מילר, מארגנת בברית הלאומית נגד דיכוי גזעני ופוליטי. ידוע כי יהודי התפוצות הושפעו מבחינה היסטורית בגלל משברים קשים בקהילותיהם, ממותו של ישו, “המוות השחור” ועד קריסת הכלכלה הגרמנית. אם כן, אין זה מפתיע,  כי חלק מהנאשמים הם יהודים – או, במקרה זה, מדינת היהודים – ברוע העכשווי של גזענות ואכזריות משטרתית, כפי שטענה מילר במהלך האירוע.

מילר טענה כי כמה שוטרים אמריקאים “נוסעים לישראל כדי להתאמן” (ככל הנראה התייחסה לתוכניות החילופים בין משטרת אמריקה לישראל על מנת ללמוד טכניקות של לוחמה נגד טרור) וקידמה את הטענה הלא מאומתת כי הקצין שהרג את ג’ורג’ פלויד “הוכשר על ידי חיילי צה”ל”. היא רמזה באופן כוזב כי ישראל לימדה את שוטרי משטרת מיניאפוליס “טקטיקות ברך על צוואר” ו”הרג ללא משפט”, למרות שהראשון כבר היה בשימוש הרבה לפני תוכנית האימונים ב-2012 בקונסוליה הישראלית בשיקגו עליה מילר ככל הנראה רמזה.

“אם נדבר על שיטור בארצות הברית … זה הכרחי שנדבר על המאבק הפלסטיני”, אמרה מילר. “הדרך היחידה שאתה יכול להאמין בעקרונות השחרור השחור, היא שאתה מאמין גם בשחרור הפלסטיני”. נראה כי מילר התעלמה מהעובדה שמנהיגי זכויות אזרח אמריקאים רבים דחו את השנאה האנטי-ציונית, ואישרו כי ההתנגדות למאמץ כמעט מאה שנה להשמיד את ישראל היא אינה פגיעה באקטיביזם השחור: למשל, רוזה פארקס חתמה על מכתב משותף מ -1975, המכנה את חרם העולם הערבי על ישראל “דוחה”. כאשר סטודנט אנטי-ציוני התעמת מול ד”ר מרטין לותר קינג הבן, אמר כי “כאשר אנשים מבקרים ציונים, הם מתכוונים ליהודים. אתה מדבר אנטישמיות”.

אבל בעולם ההתנצלות האנטי-ציוני, ההגדרה העצמית היא מאבק לכל העמים הילידים והמדוכאים – למעט האנשים שהשיגו אותה בפועל. אנטי ציונים מסרבים לראות שהמדינה היהודית היא סיפור ההצלחה ההוא. אולי בגלל שזה יהודי, וזה כל מה שחשוב.

 

גרסה מעט שונה של מאמר זה פורסם במקור באנגלית באתר: Jewish Journal

נכתב באנגלית על-ידי עמית קאמרה 2020-2021 באוניברסיטת פיטסבורג, עידן סיגל. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.

Click here to read the article in English