Photo: Govorkov/Wikimedia Commons
נובמבר האחרון היה זמן להכיר ולהעלות למודעות את הנרטיבים של יהודים מזרחים ברחבי העולם. ההכרה בתולדות יהודי ארצות ערב גדלה בפופולריות בארצות הברית, במיוחד לאחר שישראל העבירה חוק בשנת 2014 שקבע את 30 בנובמבר ליום הכרה לאומי ב -850,000 הפליטים היהודים ממדינות ערב – שרובם מצאו מקלט במדינה היהודית. סבי וסבתי היו בין 850,000 אלה; הם ברחו מאנטישמיות אלימה בעירק לצד 120,000 יהודים עירקיים אחרים במסגרת מבצע “עזרא ונחמיה” של מדינת ישראל.
זה היה מדהים לראות שהנרטיבים היהודיים מזרחים מקבלים סוף סוף את הכבוד וההכרה המגיעים להם בארצות הברית. אבל מה ששובר את ליבי עכשיו, הוא כמה מהר אנטי-ציונים תמרנו את הנרטיבים הללו במטרה לעשות דמוניזציה למדינה היהודית. ארגון “דובים לפלסטין” באוניברסיטת קליפורניה בברקלי היא הקבוצה האחרונה שהצטרפה למגמה זו, כחלק מתכנית הלימודים שלהם בפלסטין 101.
כדי להיות ברורה, אני לא רוצה למחוק או לטייח את החסרונות של ישראל בקהילה המזרחית, במיוחד בשנותיה הראשונות. ישראל אינה מושלמת, ופעילים מזרחים רבים מדברים בפתיחות ובכנות על סוגיות של אפליה ואי שוויון בין קהילות יהודיות מזרחיות לאשכנזיות בישראל. אך קבוצות אנטי-ציוניות אינן מבקשות לסייע ליהודים מזרחים ולכלול אותנו בשיחותיהם. הם רק רוצים להשתמש בנו ככלי לשנאת ישראל, ולקדם נרטיב שמוחק את זהותם של יהודים מזרחים כדי לצייר את ישראל כמדכאת האולטימטיבית, סמל ל”קולוניאליזם לבן “.
תכנית הלימודים של פלסטין 101, זמינה לציבור באינסטגרם, מפרטת את תכניות השיעור של “דובים לפלסטין” בברקלי לקורס בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני (או, כפי שהם מכנים אותו, “הכיבוש”). בשנים האחרונות היו מחלוקות משמעותיות במהלך הקורס – הוא אושר במקור על ידי הסגל, ואז הושעה בשנת 2016, ואושר לבסוף באותה השנה.
אף על פי שחלק ניכר מתכנית הלימודים מעלה טיעונים אנטי-ציוניים שגרתיים וטיפוסיים, חומרי השיעור של “דובים לפלסטין” במשך השבוע החמישי (“דמותה של המדינה המתנחלת הציונית”) נוקטים גישה יצירתית יותר לדמוניזציה של ישראל באמצעות מאמר מאת אלה שוחט. שכותרתו “ספרדים בישראל: ציונות מנקודת מבט של קורבנות יהודים.” המאמר ממשיך לספר סיפור של “יהודים ערבים”, שרובם מבקשים להקים “ברית פלסטינית-ספרדית” במטרה להילחם ברעות הציונות.
המאמר מנסה ליצור ויכוח על התנחלויות וקולוניאליזם תוך שימוש בשפה קולוניאליסטית. במאמרה, שוחט מכנה באופן תדיר מזרחים כ”יהודים ערבים “או אפילו” ערבים יהודים “, מונחים שהם עצמם תוצר של האימפריאליזם הערבי. יהודים מזרחים התגוררו במזרח התיכון הרבה לפני ערביזציה של האזור, ודחיפת השימוש במונח “יהודי ערבי” על פני התואר הילידי המקובל היא בעצם מעשה קולוניאליסטי. כתוצאה מכך, רוב מוחלט של מזרחים דוחה היום את המונח “יהודי ערבי” לטובת “יהודי מזרחי”. לא ניתן להמעיט באירוניה של שימוש הכותרת “דמותה של המדינה המתנחלת הציונית”.
שוחט מתחמקת גם מעניין יציאת היהודים מארצות ערב למקום מקלט לטובת נרטיב המצייר את ישראל כמדכא האולטימטיבית. אם ברצוננו לקיים דיון כנה אודות דיכוי יהודי ארצות ערב, האם לא כדאי להתחיל בפרהוד ‘בעירק? הכליאה של יהודים במצרים? מחנות ריכוז בהשראת הנאצים בלוב? לא לציין את כל הזוועות הללו ובאותה נשימה לעשות דמוניזציה למדינה שנתנה למשפחתי ולמשפחות 850,000 הפליטים עתיד זה מעשה לא כנה במקרה הטוב.
אך זוהי הצעתה של שוחט כי יש “ברית פלסטינית-ספרדית” נגד קיומה של ישראל שמעידה עד כמה המאמר מניפולטיבי ומנותק מהמציאות להפליא. נקודת המבט המזרחית המרכזית היא ציונית. נכון שכמו בכל קהילה יש אי הסכמות- אך כפי שכותב חן מזיג במאמרו ל- JNS, “אקטיביזם מזרחי אינו אך ורק תנועה פרו-ישראלית, אך הוא מכיר בכך שביטחונם של רוב היהודים המזרחים נשען על קיומה של המדינה היהודית בה מצאנו מקלט”. כיום מזרחים מהווים 45% מאוכלוסיית ישראל, מה שהופך אותנו לקבוצה היהודית הגדולה ביותר במדינה מעל אשכנזים, המהווים 32%. חלק ניכר מהתרבות המזרחית הפך חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית בכלל – ממוזיקה של אייל גולן ועד אכילת סביח בשבת. לרמוז ש -45% מאוכלוסיית ישראל רוצים בהשמדתה זה שקר שלא יאומן.
“דובים לפלסטין” בהכנסת מאמר זה לתכנית הלימודים שלהם – מתארים נקודת מבט שולית של מזרחים אך ורק כדי לעשות דמוניזציה של ישראל – מדברים בחלל ריק וכך נחשפים המניעים האמיתיים שלהם בשימוש בנרטיבים המזרחיים. אני מקווה שב- 30 בנובמבר הקרוב נמשיך להשמיע את קולם של בני העדה המזרחית, ולא של אלה המבקשים להשתמש בנו ככלי משחק.
פורסם במקור באתר Jewish Journal.
נכתב באנגלית על-ידי עמיתת קאמרה 2019-2020 מאיה ראובן. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.
Click here to read the article in English