הסכמי השלום האחרונים הם צעדים לקראת השלום התרבותי

Photo: U.S. Embassy Jerusalem/Wikimedia Commons

לאחרונה, ישראל ניהלה הסכמי שלום על מנת לנרמל את היחסים עם כמה מדינות ערביות, כולל איחוד האמירויות, בחריין וסודן. ההחלטות בשני בתי הקונגרס שתמכו בהסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין זכו לתמיכה דו-מפלגתית נרחבת, והעסקאות הן צעד מכריע לקראת קבלה נרחבת של קיומה של ישראל על ידי שכנותיה. שגריר ארה”ב בישראל דיוויד פרידמן אף אמר כי ההסכמים יכולים “לשנות דברים במזרח התיכון במאה השנים הבאות.”

לעומת זאת נורה עריקאת, פרופסורית באוניברסיטת ראטגרס ובעבר במייסון, טוענת במאמר בחדשות NBC כי ההסכמים הם “הצגה” ומנציחים “דיכוי”.

הפרופסורית עריקאת משערת כי המניע האמיתי של עסקאות השלום האחרונות הוא לספק “את התשתית הצבאית, הפיננסית והדיפלומטית כדי לדכא עוד יותר את המאבקים העממיים למען דמוקרטיה וחופש במזרח התיכון”, אך זה חסר בסיס. במציאות, ההסכמים נועדו לבסס את מקומה של ישראל במשפחת העמים המזרח תיכונית. מאז הקמת המדינה היהודית בשנת 1948, היא הייתה מבודדת באזור, ורוב מדינות ערב סירבו ליחסים דיפלומטיים. רק בשנת 1978, לאחר עשרות שנים של עוינות ומלחמה, מצרים המדינה הערבית הראשונה, מנרמלת את היחסים עם ישראל. הסכמי קמפ דיוויד בין ישראל למצרים הכירו בריבונותה של כל מדינה והבטיחו שקט אזורי.

אמנם להסכמים הללו היו פריצות דרך בהכרה בקיומה של ישראל, אך הם נפלו בהתייחסותם לאנטישמיות במצרים ובירדן. למשל, תחנות טלוויזיה מצריות שידרו תכניות אנטישמיות באופן קבוע. באופן דומה, ספרי הלימוד הירדניים אינם מכירים אפילו בחוזה השלום, והממשלה סירבה להסגיר את המחבל אחלאם תמימי, שהרג 15 ישראלים ואמריקאי. על רקע היסטורי זה, מחויבות ההסכמים האחרונים לשלום תרבותי המקדם סובלנות דתית ודו קיום בין שתי העמים היא משמעותית. במובן זה, התמקדות ההסכמים ב”צעדים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים “אמורה להפחית את הדיכוי במזרח התיכון.

ערקת כותבת כי העסקאות “לא הבטיחו ויתור אחד לפלסטינים”. אבל למה שהם יבטיחו זאת? הטענה שמדינות ערב צריכות לתווך “ויתורים” מטעם הפלסטינים נראית מנוגדת לאידיאלים של הגדרה עצמית ו”זכויות לאומיות” שמכריזה ערקת. למעשה, למנהיגים הערבים הפלסטינים יש היסטוריה ארוכה של דחייה, וגם חמאס והרשות הפלסטינית דחו את עסקות השלום האחרונות. דחייתם רק משתלבת במגמת ההיסטוריה שלהם: אמנת חמאס משנת 1988 אוסרת על כל יוזמת שלום עם ישראל והרשות הפלסטינית יזמה הקפאת משא ומתן בפעם האחרונה שישראל ניסתה להתפשר איתם. לכן, להחזיק את ישראל ובעלי בריתה הערבים החדשים בסטנדרט שהמנהיגים הערבים הפלסטינים אפילו לא עמדו בו הוא צבוע. להתייחס לפלסטינים כאל נבדקים פסיביים וחסרי ישע בתכנית הגדולה יותר של הגיאופוליטיקה המזרח תיכונית היא להתנהג אליהם כילדים. במקום זאת, על הפלסטינים לנהל משא ומתן עם מדינות אחרות על דעת עצמם, ולא לבכות על כך שישראל עושה עסקה בלעדיהם.

הקריאה של נורה עריקאת על השלום האחרון בישראל כתכנית אימפריאליסטית מפספסת את היעדים האמתיים של ההסכמים: שלום, יציבות ודו קיום. פרופסורית, עם השפעה על תלמידיה, לא יכולה להחסיר מידע חשוב ולסלף את מציאות הסכמי השלום. כאשר מנתחים את הנושא בהקשר הראוי שלו, זה ברור שהסכמים אלה מהווים צעד משמעותי לשלום במזרח התיכון.

פורסם במקור באנגלית באתר: Fourth Estate

נכתב באנגלית על-ידי עמית קאמרה 2020-2021 שון קאלי. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.

Click here to read the article in English