Photo: Philafrenzy/Wikimedia Commons
החודש נחשף כי בית הספר למדעי המזרח ואפריקה (SOAS) העביר את תכנית “השנה העברית בחוץ לארץ” מהאוניברסיטה העברית בירושלים לאוניברסיטת חיפה. אוניברסיטת מערב לונדון גם ניתקה את קשריה עם האוניברסיטה העברית וטרם הודיעה על תכנית עברית חלופית. אם האוניברסיטאות הבריטיות ימשיכו לתרום לגל הכניעה הזה לאקטיביזם אנטי-ישראלי, ייתכן שלסטודנטים בכלל לא תהיה אפשרות ללמוד עברית בחו”ל.
רבים מגנים במכתב פתוח שעליו חתמו למעלה מ-100 נציגי איגוד הסטודנטים את כל 11 האוניברסיטאות בבריטניה המשתפות פעולה עם האוניברסיטה העברית. במכתב נטען כי קמפוס הר הצופים חרג מקווי שביתת הנשק של ישראל עם ירדן בשנת 1949 ולכן הוא “משתתף בכיבוש הבלתי חוקי של מזרח ירושלים. ” עם זאת, נציבות האיחוד האירופי בישראל אישרה כי הקמפוס נמצא ב”בשטח ישראל”, ולכן,” אינו ממוקם בשטח כבוש”.
ההיפרדות של בית הספר למדעי המזרח ואפריקה (SOAS) מהאוניברסיטה העברית בעקבות המכתב נתקלו בתגובה חזקה מצד ארגונים פרו-ישראליים כמו מוניטור האקדמיה הישראלית, מרכז סיימון ויזנטל ומרכז פינסקר, שדיווחו על ההחלטה לפני ההודעה הרשמית. הם הציעו שההססנות של המועצה האקדמית והפרופסורים לעברית המדווחים הם האחראים.
אך פעילים אנטי-ישראלים עדיין לא שבעי רצון מהתוצאה. אף על פי שירה דרבס, חברה בקבוצת הקמפיין התומך בתנועת החרם על ישראל (BDS) “אפרטהייד מחוץ לקמפוס” התמקדה בסוגיה הטריטוריאלית המיוחדת לעברית, מאמר אחר מאותה קבוצה הגדיר את חיפה כצעד רוחבי. לטענתם, “שני המוסדות שותפים באותה מידה לכיבוש ישראל. … המאבק חייב להימשך עד ש- SOAS כבר לא יהיה קשור לישראל. ” הם השתמשו במסווה של החוק הבינלאומי כדי להפחיד את האוניברסיטה ולגרום לה להפרדה, אך הצליחו רק להזיז את לוח השחמט. יהיה להם קשה יותר לעשות את אותו הדבר עם חיפה.
לסיכום, המכתב הפתוח התבסס על הנחות עובדתיות פסולות המתבססות על תיאוריות משפטיות בינלאומיות שנויות במחלוקת. המחברים מודים כי התנגדותם אינה משמעותית למטרותיהם משום שכל אוניברסיטה ישראלית אחרת נחשבת לאשמה באותה מידה בכיבוש הקולוניאלי. הם ככל הנראה ידעו שרגש כזה ייחשב כקיצוני מכדי שיהיה אפקטיבי. אם לשפוט לפי התוצאה, המתמטיקה שלהם צדקה.
אז איך הצדיקו SOAS את מעשיהם? בינואר ובמרץ 2019 התכנסה המועצה האקדמית SOAS לדיון ב”שנה העברית בחו”ל” (ככל הנראה בשל המכתב הפתוח). יאיר וולך, יו”ר מדעי היהדות, ותמר דרוקר, מרצה לעברית, בחנו חלופות לאוניברסיטה העברית. הם בחנו כל אופציה – מאוניברסיטאות שונות ועד אולפן בקיבוץ (בית ספר לחמישה חודשים). הם אף התבקשו ב”מסמך הצעה אלטרנטיבי” שנכתב על ידי סיי אנגלרט, פעיל BDS יהודי מוביל ומרצה באוניברסיטת ליידן, לשקול את האוניברסיטאות של אל-קודס ואוניברסיטת ביר-זית בגדה המערבית. מוסדות אלו בשפה הערבית, כמובן, ילמדו עברית כשפה זרה וימנעו כניסה של ישראלים – כמעט לא אופציה הגיונית עבור סטודנטים המחפשים למידה של השפה העברית.
בשתי הפגישות, לאחר בירור חוקיותו של קמפוס הר הצופים, הדוקטורים הגיעו לאותה מסקנה. באופן חד משמעי, “האוניברסיטה העברית היא, לדעתנו, האפשרות הטובה ביותר במונחים פדגוגיים [אקדמיים / פסטורליים] והעלויות שלה דומות לאוניברסיטאות אחרות בישראל (פחות או יותר)”.
עם זאת, על פי ההוראות, הדוקטורים ערכו רשימה של שלוש חלופות ריאליות ודירגו אותן מהטובות לגרועות ביותר. חיפה הייתה מספר 3 (היא אפילו לא נכחה בדו”ח ינואר). חיפה הייתה הזולה ביותר, והציעה הכי פחות חוויה סטודנטיאלית בהשוואה לעברית ובכל זאת גבוהה יותר מהעברית בדירוג. המועצה האקדמית הלכה בכיוון ההפוך שהמליצו להם על ידי אותם אנשים שהיו צריכים למצוא פתרון.
“המכתב הפתוח התבסס על הנחות עובדתיות פסולות המתבססות על תיאוריות משפטיות בינלאומיות שנויות במחלוקת. המחברים מודים כי התנגדותם אינה משמעותית למטרותיהם משום שכל אוניברסיטה ישראלית אחרת נחשבת לאשמה באותה מידה בכיבוש הקולוניאלי.”
וולך התעקש בפומבי שהמעבר לחיפה הוא שינוי שתוכנן מראש למטרות אקדמיות. עם זאת היה ברור בדו”ח שלו שלפי כל המדדים הנצפים – בין אם זה חינוכי, פסטורלי, פיננסי או חוקי – העברית ניצחה את חיפה. בינתיים, בהצהרה ל- OpenDemocracy SOAS, שמחה להודות שהשינוי התרחש עקב “חששות שהועלו מקהילת SOAS”. מאז הם שינו מעט את הגישה, והגדירו במעורפל את ההחלטה כמונעת מבעיות סביב “רווחת התלמידים”. בהתחשב בכישלונו של הדו”ח הרשמי למצוא את חיפה כאופציה מעולה, ניתן היה להניח כי החששות של SOAS מ”רווחת הסטודנטים” כוללים עניינים פוליטיים. חוסר השקיפות של SOAS אינו מפתיע לאור ההתמדה של הקו האנטי-ישראלי באקדמיה, כאשר קמפוס SOAS עצמו הצביע בעד החרם הישראלי בשנת 2015.
למרבה הצער, פעולות SOAS לא פתרו את ההתנגדות הפוליטית שהתכוונו לתקן. נראה ש- SOAS חשבו שהם יכולים לרצות את כולם, ולקיים “שנה עברית בחו”ל” מבלי להכעיס פעילים פרו-פלסטיניים. למרבה הצער, הם לא מבינים את טיבם של פעילים אלה ואת תנועת ה- BDS בכללותה. אין להתפשר. פעילי BDS לא יהיו מרוצים מכל שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות ישראליות ככל שיהיה; לכן, הם תמיד יתנגדו לתכנית ללימוד עברית לשנה בחו”ל. תוכניות אלה פועלות באמצעות שליחת סטודנטים למדינות דוברות השפות בשפה המקומית, וישראל היא המדינה היחידה המכירה בעברית כשפת האם שלה.
אין שום תוצאה חיובית לכל זה, רק ניטרלית או שלילית. פעילי BDS אינם יכולים לחגוג מכיוון שחיפה היא עדיין אוניברסיטה ישראלית, ולסטודנטים הלומדים בה ולא בעברית יהיו פחות הזדמנויות ללמוד ולצמוח. כל אוניברסיטה שנכנעת ללחץ של 100 סטודנטים הטוענים תביעה שקרית המשרתת רק מניע גדול יותר איננה קבועה. האוניברסיטאות האלה ישנו את המדיניות שלהן כמו הרוח בשם ההתקדמות, אבל באמת לא ישנו דבר. התקדמות אמיתית אינה נובעת מרצונם של אלה שצועקים בקול הכי חזק באותו רגע. התקדמות אמיתית יכולה להגיע רק משיח, והשיח לא יכול לבוא מהחלטות אימפולסיביות כמו אלה.
פורסם במקור באנגלית באתר: jns.org
נכתב באנגלית על-ידי עמית קאמרה 2020-2021 איתן דיין. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.
Click here to read the article in English