עלילת האפרטהייד היא תירוץ לפגיעה ביהודים

(תמונה: אלקסי רוזנפלד \ דובר צה”ל)

ישראל אינה מדינת אפרטהייד בכל מובן המילה.

האפרטהייד מתייחס למבנה החוקי, הפוליטי והחברתי של האפליה שהמיעוט הלבן של אזרחי דרום אפריקה הטיל על אזרחי דרום אפריקה השחורים והאסייתיים בין השנים 1948-1994. ביטול זכויות באמצעות הפרדה, אלימות, מאסר ודיכוי כללי של המיעוט הלא-לבן. משטר דיי מרושע – בלשון המעטה.

לעומת זאת, ישראל הייתה מאז ומתמיד חברה חופשית ופתוחה שבה מתקבלים אנשים מקבוצות מיעוט בתחומי ההנהגה הציבורית, האמנות, הבריאות, המוסדות האקדמיים והעסקים.

אז מדוע כל כך הרבה קולות מיינסטרים כמו משמר זכויות האדם (HRW), מועצת הכנסיות העולמית, פוליטיקאים אמריקאים מסוימים, ואפילו דזמונד טוטו, שחווה את האפרטהייד ממקור ראשון, נאחזים בשקר כזה? ואם קל כל כך להפריך את האפרטהייד הישראלי, מדוע הוא מוצג באופן בולט בשיח העכשווי על ישראל?

התשובה היא פשוטה ומסובכת כאחד. בורות וגזענות יכולים להסביר תופעה זו בקלות, אך הוויכוח הגדול סבוך כל כך בשפת ה”מדוכאים” לעומת ה”מדכאים”, עד שאנחנו צריכים להתמקד במה שאנשים אלה תומכים בהם בפועל ולא רק לתקוף את משחקי השפה שבהם הם משתמשים.

מה המשמעות כשמישהו משמיץ את ישראל על ידי השוואתה לרוע החמור של האפרטהייד בדרום אפריקה? הוא עושה כמה דברים בו זמנית: הוא נותן לגיטימציה לדעות העוינות לקיומה של ישראל, שלא היו מקובלות בשיח העממי כלפי אף מדינה דמוקרטית ליברלית אחרת, ומנכס את דיכוי האפרטהייד בדרום אפריקה, מלבן ומצדיק אלימות נגד ישראלים בשם “הגנה עצמית”, ותורם לתחושת הקורבנות התמידית הנרחבת בכל הקהילות הפלסטיניות.

טענה זו לאלימות כצעד הגנתי מפוקפקת במיוחד. הלגיטימיות של האלימות כסוג של מחאה כבר זמן רב שנויה במחלוקת מכיוון שהיא מערערת על הסדר של מדינה דמוקרטית. בהקשרים מסוימים, נעשה שימוש כדי להצדיק התקפות על שוטרים בארה”ב, ובאחרים, כדי להסית ילדים כנגד ישראל. כמובן, חוסר המוסריות של אלימות ללא הבחנה מהווה בעיה גדולה עבור התומכים בביטוי פוליטי מסוג זה, אך בהקשר של “התנגדות מזוינת” פלסטינית, משהו אחר משחק. אם קבוצה מצדיקה את השימוש באלימות כמעשה של הגנה, אך משקרת לגבי מה שהניע את ההגנה האמורה, כל שנותר הוא האלימות.

דוגמה אחת לטענה כוזבת כזו שייכת לחולוד בדווי, אחת החוקרות שתרמו למסמך ה- HRW המופץ כיום. בשנת 2012 פרסמה בדווי, חברה בצוות סניף ירושלים של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים באותה תקופה, תמונה ברשתות החברתיות של ילדה פלסטינית מתה ומדממת בת שש מוחזקת על ידי אביה בליווי כיתוב: “פלסטין מדממת. ילד נוסף שנהרג על ידי ישראל”. כפי שהתברר, התמונה צולמה שש שנים מוקדם יותר ממה שנטען, והסיבה לטרגדיה קורעת הלב הייתה תאונה שאינה קשורה לחלוטין לכל פעולה צבאית ישראלית.

עם זאת, חוסר יושר מסוג זה לא מנע ממוחמד מרח לרצוח שלושה ילדים יהודים מתחת לגיל 10, ואביהם בבית הספר “אוצר התורה” בצרפת כעבור שבוע. הוא טען כי היתה לו מוטיבציה על ידי העובדה כי “היהודים הרגו את אחינו ואחיותינו בפלסטין”. אמנם אין קשר סיבתי מדויק בין שקרו של בדווי למעשיו של מרח, אך מילותיו המצמררות של מרח מדגישות כי הסתה יכולה להוות גורם מניע לאלימות בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. הטרגדיה הזו מגלמת את השקרים, אם לא כל השקרים, שנאמרים על ישראל. אין זה מפתיע שבדווי מצאה בית ב- HRW וסייעה בכתיבת המסמך שלהם על האפרטהייד הלא קיים בישראל.

סוג זה של חוסר יושר לא אבד עליי כאשר השתתפתי בעצרת סטודנטים למען צדק בפלסטין (SJP) במכללת קולורדו. זה היה ב- 15 במאי, באותו יום שחמאס המטיר רקטות אל מרכזי אוכלוסייה צפופים בתל אביב וסביבתה בניסיון לרצוח אזרחים חפים מפשע. במשך 40 דקות האזנתי לחברי SJP על עלילת האפרטהייד ולאחרים כמו בדווי, והקהל התמלא אמפתיה והתלהבות, של סטודנטים ופרופסורים. קיבלתי קוד QR לדף משאבים מלא בקישורים לארגונים שמוכרים כמסיתים לא אמינים של אלימות נגד יהודים בישראל ומחוצה לה, קומץ ארגונים שיש להם היסטוריה של עבודה עם טרוריסטים שהוכרו על ידי ארה”ב כארגוני טרור כמו החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP),  וגם ארגונים שמעודדים פעילים להכריז כי “יש רק פתרון אחד: אינתיפאדה, מהפכה”.

כל זאת מתרחש בעוד שתדירות ההתקפות על יהודים מפעילים “פרו פלסטינים” ברחבי העולם במקומות כמו ניו יורק, טורונטו ובעצם כל אירופה עלתה באופן דרמטי בשבועות האחרונים. אני נזכר ברצון שחוטף מטוסים ישוחח ישירות עם סטודנטים ב-SFSU בשנה שעברה וההשפעה שיש לסביבה כזו על הסטודנטים היהודים שלה. אני תוהה כמה זמן יעבור עד שיהודים בקולורדו יותקפו, בהתחשב ב-SJP שמפרסם אידיאולוגיות אלימות בקמפוסים ללא הפסקה.

מכללת קולורדו, האם זה מה שאת רוצה לסטודנטים היהודים שלך?

 

מאמר זה פורסם במקור באנגלית באתר: Jerusalem Post

נכתב באנגלית על-ידי עמית קאמרה 2020-2021 באוניברסיטת קולורדו – קולורדו ספרינגס, סת’ מנדל. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.

Click here to read the article in English