ארגון הסטודנטים למשפטים בקוני (אוניברסיטת העיר ניו יורק), אימץ בדצמבר החלטה בחסות “סטודנטים למען פלסטין” והתאחדות הסטודנטים למשפט יהודי הקוראת להנהלה לנתק קשרים וירטואליים וממשיים עם מוסדות אקדמיים ועסקים ישראלים. ההחלטה עושה גם דמוניזציה לארגונים יהודיים וסטודנטים ופרופסורים בקמפוס.
ראשית, ההחלטה טוענת שישראל מחוללת “אפרטהייד”. הרשו לי להבהיר: אין נסיבות דומות בישראל. בין 1948 ל-1994, ממשלת דרום אפריקה הטילה הפרדה גזעית ומחסומים חברתיים וכלכליים בלתי נסבלים עבור דרום אפריקאים שחורים. מאז הקמת מדינת ישראל, הכרזת העצמאות של המדינה מגנה על זכויות כל אזרחיה, ללא הבדל גזע, דת ומין.
עם כ-21 אחוז או חמישית מהאוכלוסייה, הערבים הם המיעוט הגדול בישראל. ערבים מכהנים בבתי משפט, עובדים וחיים לצד ישראלים אחרים ויש להם ייצוג פוליטי; למשל, ממשלת הקואליציה הנוכחית בישראל מכילה חברים ברשימה הערבית המאוחדת, הידועה גם כמפלגת רע”ם.
בניגוד למה שטוען ה-בי.די.אס, בישראל אין תחנות אוטובוס, כבישים, חנויות, בתי מלון, מזרקות מים או שירותים עבור אזרחי ישראל יהודים וערבים ישראלים נפרדים באף מקום בישראל. יתר על כן, דיווחים של ארגונים כמו בצלם ומשמר זכויות האדם שמדברים על כך הופרכו ביסודיות.
טיוטות ההחלטה מנסות גם למסגר את היחסים בין ישראל לשטחים הפלסטיניים בגדה המערבית ובעזה כדומה לאפרטהייד הדרום אפריקאי. גם זו שטות. הפלסטינים אינם אזרחים ישראלים. הסכמי אוסלו מזהים את הרשות הפלסטינית כאחראית לכל דבר, החל משירותים אזרחיים ועירוניים ועד לביטחון ומים עבור ערים פלסטיניות בגדה המערבית ובעזה. זה המצב כבר יותר מ-26 שנים.
למרות זאת, מנסחי החלטת קוני לא הפנו תלונות כלשהן או מתחו ביקורת על הרשות הפלסטינית או חמאס, האחרון ארגון טרור שלקח שליטה בכוח ברצועת עזה ב-2007, במקום הרשות הפלסטינית.
החלטת קוני גם טוענת שישראל מבצעת “רצח עם”, טענה חסרת היגיון שמתמודדת עם הגידול האקספוננציאלי של האוכלוסייה הפלסטינית. מאז 1948, האוכלוסייה הערבית הפלסטינית גדלה ליותר מ-5.3 מיליון איש. אז איך אפשר להתייחס לזה כרצח עם? יתרה מזאת, הם לא מספקים ראיות התומכות בהאשמה פוגענית זו.
למרבה האירוניה, חמאס כולל, ללא בושה, רצח עם כאחת ממטרותיו המוצהרות. אמנת חמאס מכריזה: “ישראל תקום ותשאר זקופה עד שהאסלאם יחסל אותה כפי שחיסל את קודמיו. … ישראל תתקיים … עד שהאיסלם ימחק אותה”.
לבסוף, מה מייצגת החלטה זו? ההחלטה מציגה תמיכה חסרת בושה לתנועת ה-בי.די.אס האנטי-ישראלית. זה צריך להיות דגל אדום לכל אחד. מייסד שותף של בי.די.אס, עומר ברגותי, קרא בפומבי לחיסול המדינה היהודית היחידה בעולם והגן על “התנגדות אלימה“, מסר לטרור נגד ישראלים חפים מפשע על ידי קיצונים. רק ההערות האחרונות צריכות לחשוף עד כמה התנועה הזו אנטישמית וחסרת רחמים, וכיצד היא נוגדת את ערכי הצדק וזכויות האדם.
ה-בי.די.אס מניע את ההטרדות של סטודנטים יהודים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. איך זה מוצדק? החרם על חברות ומוסדות אקדמיים בעלי קשרים עם ישראל אינו קשור לצדק. הצדק מושג בעולם שבו תנועות כמו סטודנטים למען פלסטין או בי.די.אס מפנים את תשומת הלב למדכאים האמיתיים של העם הפלסטיני והישראלי, חמאס וארגוני טרור אחרים.
מדיניות מפלה ואנטי אינטלקטואלית כזו אינה שייכת לאוניברסיטאות – או לכל מקום, לצורך העניין. אין לצנזר חינוך; כל אחד צריך להיות חופשי לבחור היכן הוא ימשיך את לימודיו. שלילת הזכות להשתתף במוסדות אקדמיים רבים אינה יוצרת רק פגיעה בסטודנטים הנוכחיים אלא זורעת זרעים של פילוג לדורות הבאים.
כיהודייה איטלקיה, באופן מפתיע, באירופה, מעולם לא חוויתי אנטישמיות. זה השתנה כשהחלטתי להמשיך את לימודיי בישראל. במהלך הסכסוך בן 11 הימים של ישראל במאי האחרון עם חמאס בעזה, שזכה לכינוי “מבצע שומר החומות“, פרסמתי עדכונים עובדתיים יומיים על האלימות – כלומר, העובדה שיותר מ-4,000 רקטות שוגרו מעזה לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראליים. לצערי, זה לא יצר את התמיכה שציפיתי מהחברים שלי. במקום זאת, זה היה ההפך הגמור. האינסטגרם שלי הוצף בתגובת נגד של רטוריקה אנטישמית, כמו התייחסות לא נכונה לישראל כמדינת “אפרטהייד” ולכנות אותי “ציונית מ*****ת”.
החלטה זו היא התגלמות השנאה חסרת ההבחנה לעם היהודי. מתחת לציפוי דק של צדק חברתי ו”דאגה” מעושה לזכויות אדם מסתתרים אינספור שקרים. זו אינה הפשטה כסטודנטית איטלקיה-יהודיה החיה ולומדת בישראל. אני מי שהם מבקשים להפוך למנודה. הם רוצים לערער את זכותי להשתתף ולתרום לאקדמיה ולהשמיץ את המדינה היהודית היחידה בעולם.
ג’ואל שיינין היא עמיתת קאמרה בקמפוס לשנים 2021-2022 שלומדת באוניברסיטת רייכמן בהרצליה.
For English press here