הקהילות היהודיות של צפון אפריקה והמזרח התיכון מיוצגות לעתים קרובות בצורה לא מדויקת באקדמיה ובתקשורת המרכזית. ההיסטוריה העשירה והמורכבת שלהם מוסתרת בכוונה כדי לערער את הציונות. ואכן, פרופסורים, ארגוני סטודנטים אנטי-ישראליים ודמויות משפיעות אחרות הכחישו את הילידים הייחודיים- היהודים במזרח התיכון. יתרה מכך, קבוצות אלו הפחיתו למינימום את הכפיפות ההיסטורית הנרחבת, הרדיפה והגלות של יהודים תחת שלטון ערבי ומוסלמי.
בניגוד לתיאורים הרמוניים של דו-קיום בין-דתי לפני 1948, החיים היהודיים תחת שלטון ערבי התאפיינו בהכנעה ובאפליה. הסכם עומר מהמאה ה-7 לספירה קבע את ה”דהימי” (מונח ללא מוסלמים החיים במדינה אסלאמית) בכמה חברות אסלאמיות. אלה במעמד של דימי היו משלמים מס מיוחד, עונדים טלאי צהוב (שיעניק השראה לטלאי הצהוב מהתקופה הנאצית), גזרו את חזית השיער שלהם, יפחיתו את גובה בתי המגורים ומקומות הפולחן שלהם. בנוסף, יהודים לא יכלו לבנות בתי כנסת חדשים, לעמוד בגובה העיניים עם מוסלמים, לשאת חרבות, לרכוב על סוסים, ללבוש סודרא או להרים את קולם בזמן התפילה המוסלמית. למרות ההגבלות הללו, יהודים מזרחים שמרו על תרבויותיהם וקהילותיהם ארוכות השנים.
לפיכך, המונח “יהודי ערבי” פוגעני ולא מדויק. יהודים אלה – בתור דימים – מעולם לא נחשבו לערבים על ידי עמיתיהם ולא זכו לשוויון זכויות. היהודים נתפסו כזרים מעל הכל.
מיתוג מחדש של יהודי מזרחי כ”יהודי ערבי” הכרחי כדי להשמיץ ולבטל את הציונות. בניגוד ליהודי המזרחי, “היהודי הערבי” אינו מחייב את הציונות כדי להגשים את הנוהג הדתי ואת זהותו התרבותית.
סוזן אבולהווה, באל-ג’זירה, מדגימה את הערפול הזה, ומגיעה למסקנה שיהודים מזרחים הם ערבים. “הם דיברו ערבית, אכלו את אותם מאכלים כמו בני ארצם הנוצרים והמוסלמים, חגגו והשתתפו באותם אירועים ומסורות לאומיות, חיו לפי אותם פרוטוקולים חברתיים, ועברו דרך התרבויות שלהם כפי שעשו ילידים אחרים… [הם] דיברו ערבית בבית… לרקוד לצלילי מוזיקה ערבית, לאכול אוכל ערבי”.
אבולהווה כל כך שקועה באג’נדה האנטי-ציונית שלה שהיא מזניחה את כל הדיוקים ההיסטוריים והסמנטיים – מטשטשת את ההבחנה המשמעותית בין “ערבי” ל”ערביזציה”. בדומה לקופטים, אשורים או כורדים, המזרחים עברו ערביזציה על ידי התפשטות צבאית ואימפריאליזם – אבל הם לא ערבים. המורשת התרבותית שלהם מייצגת סינקרטיות עם היבטים נגישים של התרבות הערבית, כמו אוכל, שפה ומוזיקה של התרבות הערבית, ולא חיבוק מובהק של התרבות הערבית. אנטי-ציונים מדכאים את אמיתות האפליה הזו, שכן היא מבססת את נחיצותה של מדינה יהודית. במוטיבציה דומה הם מצמצמים את מורכבות הזהות המזרחית ומתייגים אותה בטעות כזהות ערבית.
נראה שגם לקבוצות אנטי-ציוניות, כמו “קול יהודי לשלום“, יש זיקה למונח, כשהן משתמשות בו כמעט 600 פעמים בחומרים השונים שלהן. הם שותפים ל”פעילים-מלומדים”; פרופסורים באוניברסיטה שמנצלים לרעה את סמכותם ואמינותם. אקדמאים אלה משנים את ההיסטוריה כדי להצדיק את האג’נדה הפוליטית האנטי-ישראלית שלהם ולהטעות בכוונה סטודנטים.
אלה שוחט מאוניברסיטת ניו יורק היא כמו כן “אקדמאית-אקטיביסטית“. שוחט משתמשת בכוונה במונח “יהודי ערבי” במקום יהודי מזרחי בהרצאותיה, בחומרי הקורס ובפרסומים שלה. למרות ש-78% מהמזרחים דוחים את המונח “יהודי ערבי”. שוחט גם מציעה שהיהודים המזרחים שביקשו מקלט בישראל הפכו לקורבנות של “קולוניאליזם מופנם” ו”סכיזופרניה עמוקה וקרבית”. הרעיון הזה הוא שקר. ישראל סיפקה ביטחון והגנה מוחלטת ל-850,000 פליטים יהודים מארצות ערב לראשונה מזה כמה מאות שנים.
בשנת 1948 הקימו יהודים מזרחים את מדינת ישראל כשותפים עם יהודי אשכנז. שורותיהם כללו קבוצות צבאיות לפני קום המדינה, סוחרים, בנקאים, רופאים ועמוד השדרה של שירותי המודיעין. הם שולטים מבחינה תרבותית בתעשיית המוזיקה והמזון ומהווים יותר ממחצית מהאוכלוסייה.
לא רק שיהודים מזרחים הם פשוט לא ערבים, אלא שהם גם, למעשה, התגלמות ההתנגדות לקולוניזציה. הם זוהרים כמגדלור של אור ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה לכל העמים הילידים המדוכאים וחסרי הזכויות. יהודים מזרחיים הם פרגון לא-מוסלמים ולא-ערבים מהמזרח התיכון לעמוד על האוטונומיה וההגדרה העצמית שלהם.
המונח “יהודי ערבי” מעוות את ההיסטוריה, מוחק את היהודים המזרחיים, את הדיכוי שעמם התמודדו ואת תרומתם העצומה למדינה. כל עוד העולם לא מודע לסיפורי היהודים המזרחים, ניפול קורבן לנרטיב שכותב על יהודים מתוך סיפורם שלהם. חיוני להכיר את ההיסטוריה האמיתית של מזרחים, שכן היא אחת המרתקות של ישראל.
רחל פרידמן היא עמיתת קאמרה בקמפוס לשנים 2021-2022 באוניברסיטת בר-אילן בישראל. תורגם על ידי מור ירושלמי.
Click here to read the article in English