אני מחכה לאוטובוס קו 240 שייקח אותי לעבודה. אני מנסה להסתתר בצל כשהשמש הצורבת פוגעת בפניי. השעה 8:00 בבוקר ו 98 מעלות פרנהייט (36 מעלות צלזיוס). לצידי עומדת אישה מוסלמית דתית, לבושה בחיג’אב. מימיני רב יהודי אורתודוקסי בכובע שחור גדול. משמאלי כומר נוצרי מנסה לקרוא את לוח הזמנים של האוטובוס. גבר עם שיער ירוק ארוך עם ראסטות טופח על כתפי לשאול מה השעה. עוד מעט, האוטובוס מגיע וכולנו נכנסים. כולנו באים מרקעים שונים, משפחות וקהילות שונות, ובכל זאת ברגע הזה, כולנו חולקים מאפיין משותף פשוט. והוא ישראל.
בקיץ האחרון ביליתי חודשיים וחצי בפרבר ממש מחוץ לתל אביב. לאורך תקופתי בישראל, נתקלתי במגוון אנשים ולמדתי על דתות ותרבויות רבות ממקור ראשון. הושפעתי מאוד מהגיוון המלוכד והחזק שהייתי עד אליו בישראל. באוניברסיטת טוליין בניו אורלינס אני מוקף באוכלוסייה שונה של סטודנטים המגיעים מרקע ותרבויות שונים בהרבה, ובכל זאת אנו חלק מיחידה משולבת אחת וכך לומדים כל הזמן כיצד לתמוך זה בזה. מהזמן שלי בישראל, למדתי שגילויי כבוד לתרבויות שונות ולמידה על מסורות של אחרים, יוצרים קהילה מאוחדת ושיתופית, משהו שחבריי ללימודים ואני, כתושבי ניו אורלינס, צריכים לדאוג וליישם אותו.
“לאורך תקופתי בישראל, נתקלתי במגוון אנשים ולמדתי על דתות ותרבויות רבות ממקור ראשון. הושפעתי מאוד מהגיוון המלוכד והחזק שהייתי עד אליו בישראל.”
התארחתי בבית של משפחה ביישוב דרוזי; הדרוזים הם מיעוט דתי ואתני במזרח התיכון. גיליתי שהדת הדרוזית אינה מאפשרת לאנשים חדשים להצטרף; למעשה כדי להיות דרוזים רשמית, צריך להיות אמא ואבא דרוזים. אנשי העדה הדרוזית נאמנים לארץ בה הם נולדים. אבי המארח הסביר כי כאזרח ישראלי הוא חש נאמן לארץ ישראל וגאה בכך ששירת בצה”ל.
בכפר הבדואי הכרתי את אורח החיים הנוודי המסורתי של קבוצה ישראלית-ערבית, שבה הם השתמשו במחוות של הכנסת אורחים. כמו למשל, כוסות קפה שהם מוזגים לאורח מסוים כדי לציין כמה זמן הם הוא מוזמן להישאר בכפר. בישראל חיים כיום כ -210,000 בדואים, המהווים כ -3% מאוכלוסיית ישראל. בימינו, כ -50% מקהילות הבדואים עברו לעיר ואינם נוודים יותר. מאז הקמת מדינת ישראל גדלה האוכלוסייה הבדואית פי 10 בשל זמינותם המוגברת לשירותי בריאות וחינוך.
ביקרתי בקיבוץ, שהוקם על ידי יהודים רפורמים בישראל. קהילות הקיבוצים הן ייחודיות לישראל; הקיבוץ הראשון הוקם לפני למעלה משבעים שנה, וכיום ישנם כ -270 קיבוצים בישראל. בדרך כלל ההכנסה המופקת על ידי כל חברי הקיבוץ נכנסת למאגר משותף אחד המשמש לניהול הקיבוץ ולביצוע השקעות. חברי הקיבוץ מסכימים לתנאי מחיה חברתיים בתרבות המאופיינת בהתנדבות וקולקטיביזם. ביקרתי בקיבוצים שונים בישראל, אך אחד מהם נראה לי ייחודי במיוחד: קיבוץ רפורמי. בעוד שקהילות יהודים רפורמים נפוצים בעיקר בארצות הברית, קהילות הרפורמים בישראל הן ייחודיות. בקיבוץ הרפורמי יכולתי לראות את המקווה היחיד (אמבטיה רוחנית) העומד לרשות נשים וגברים כאחד.
במסגד מוסלמי רפורמי בחיפה, דיברתי עם אישה שביקשה ללמד את העולם שהאסלאם אינו דת אלימה. היא אפשרה לנו להיכנס לחדר התפילה והספרייה היפה שלהם כשהסבירה כי בישראל, אפשר לקיים אסלאם מתוקן ללא חשש מרדיפה.
בצפת, עיר עתיקה בצפון, פגשתי יהודים אורתודוכסים רוחניים שהסבירו כי מנהגים מיסטיים יהודיים הובילו אותם בתקופות של משבר. כשישבתי בגלריה של אמן אורתודוקסי התפעלתי מהציטוטים העבריים החיוביים שעיטרו את החדר.
בשכונת פלורנטין בתל אביב מתגוררים צעירים ישראלים רבים. למרות שהם בעיקר חילונים, חברי הקהילה הסבירו את אהבתם ומסירותם לזהותם היהודית והישראלית. הם הסבירו את ערכה של התרבות היהודית, שסומלה באמנות הגרפיטי סביב רחובות פלורנטין.
למרות הרקעים, המסורות והפרקטיקות השונות של הקבוצות השונות בהן נתקלתי בישראל, כל הקבוצות מסוגלות לחיות בסביבה מגובשת בה הן עוזרות וסומכות זו על זו. באופן דומה, בניו אורלינס, התושבים שלנו מגיעים ממגוון אדיר של רקעים תרבותיים, דתיים ואתניים שונים, אבל יחד אנחנו קהילה גדולה יותר. עלינו לדאוג לכבד אנשים מכמה תרבויות וקבוצות אתניות שונות; עלינו ללמוד ולקדם קהילות תרבותיות כמו בישראל. כקהילה של אנשים מגוונים, אנו מאוחדים יותר.
פורסם במקור באנגלית באתר: The Times of Israel.
נכתבת באנגלית על-ידי עמיתת קאמרה 2019-2020 יעל פסומנסקי. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.
