בסתיו האחרון הוזמנה אריאלה עיישה אזולאי, מרצה אורחת מאוניברסיטת בראון, לדבר עם סטודנטים במחלקה לאדריכלות באוניברסיטת קורנל. אזולאי העבירה מיצג אנטי-ציוני מוטה שכותרתו “פלסטין נמצאת שם, היכן שהייתה תמיד”, בו היא הציגה תצלומים של החלוצים הציונים הראשונים שעיבדו את הארץ, כל אחד מהם כשפניו מוסתרות. היא תירצה את המחיקה הזו באמירה: “אני לא סובלת להסתכל עליהם.”
ראשית, האירוע היה צריך להיות הרצאה א-פוליטית ועובדתית בנושא אדריכלות. מה שהופך את העניין למטריד יותר, הוא שלאחד מצילומיה בהרצאה הוסיפה אזולאי כיתוב “חיילים יהודים”. היא לא תיארה אותם כחיילים ישראלים או ציונים, אלא כיהודים – וכתוצאה מכך הביעה אמירה שהיא לא רק אנטי ציונית, אלא אנטישמית.
אחד התצלומים המרוטשים הוא תמונה מפורסמת של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, שהכריז על הקמת מדינת ישראל ב- 14 במאי 1948. בגרסת המעובדת, אזולאי מחקה לא רק את בן-גוריון ואת שאר האנשים סביבו, אלא גם את דיוקנו של תיאודור הרצל ושני דגלי ישראל.
פעולה זו אינה מפתיעה, בהתחשב בהיסטוריה האנטי ציונית של אזולאי. הפרופסורית היא תומכת נמרצת של תנועת ה- BDS, המבקשת לעשות דה-לגיטימציה לישראל. היא השוותה את הפעולות הישראליות לאלו של הנאצים, ואמרה שישראל היא דוגמא לקולוניאליזם. כמובן, אזולאי מתעלמת מהראיות ההיסטוריות והילידיות של נוכחות יהודית מתמשכת בישראל במשך אלפי שנים.
אחד החלקים המטרידים ביותר בהרצאה של אזולאי הוא תגובת המאזינים.
בתחילה, יו”ר קורנל לאדריכלות, אנדראה לי סימיץ’, הודתה כי ההרצאה שנויה במחלוקת והבטיחה לארגן דיון עתידי עם נקודות מבט שונות. בתגובה, כ -1,000 אנשי אקדמיה, אדריכלים וסטודנטים מקורנל חתמו על מכתב פתוח נגד הבאת דובר נוסף. הפחד שלהם לנהל דיאלוג וסירובם לשמוע צד אחר הוא האנטיתזה של האקדמיה, ודוגמה מובהקת לצנזורה.
זה לא המקרה היחיד של דובר אורח בקורנל שמקדם סדר יום אנטי-ישראלי.
“פעולה זו אינה מפתיעה, בהתחשב בהיסטוריה האנטי ציונית של אזולאי. הפרופסורית היא תומכת נמרצת של תנועת ה- BDS, המבקשת לעשות דה-לגיטימציה לישראל.”
בנובמבר הזמינה פרופסור ג’וליה צ’אנג את סעיד אטשן, להרצות לסטודנטים שלה במסגרת קורס בלימודי מגדר, הפמיניזם והמיניות. סעיד, פרופסור ללימודי שלום וסכסוך במכללת סוורתמור ומחבר הספר “פלסטין הקווירית ואימפרית הביקורת”.
כהכנה להרצאה, הפרופסורית דרשה מהסטודנטים לקרוא את ההקדמה ואת הפרק השני של הספר, שהוא האשמה נרחבת של “פינקוושינג” נגד ישראל. “פינקוושינג” הוא דימוי נוסף משמש ככלי בתעמולה אנטי-ישראלית, המאשים את ישראל בהסטת תשומת הלב הרחק ממצוקת הפלסטינים בכך שהיא ממקדת את העין הציבורית במדיניותה הידידותית כלפי הלהט”ב.
זהו טיעון איש-קש. ישראל היא הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון, וכל האזרחים נהנים משוויון זכויות על פי החוק ללא קשר לגזע, רקע או מיניות. ההתעקשות לפיה ישראל משתמשת במעמדה כמדינה ידידותית ללהט”ב בתור תעמולה הוא טיעון לא לגיטימי. זהו פשוט אזכור של עובדות.
אטשן אינו דמות חסרת משוא פנים. הוא השתתף בכנסים ארציים של ‘סטודנטים למען צדק בפלסטין’ (SJP), ארגון שידוע בתמיכתו בטרוריסטים. נאומו בוועידת SJP בשנת 2014, שכלל את ההערה, “כולנו יודעים שישראל היא מדינת אפרטהייד וצריך להחרים אותה”, זכה לתשואות רבות. הוא תרם לאונר”א, שהואשמו במתן ספרי לימוד אנטישמיים לתלמידי בתי ספר פלסטינים ובאחסון נשק למחבלי חמאס. כמו אזולאי, גם לאטשן יש דעה קדומה ברורה נגד ישראל, שבאה לידי ביטוי בעבודתו.
המכנה המשותף של שתי התקריות לעיל מפכח. בשני המקרים, פרופסורים ניסו להרשים בדעתם את הסטודנטים. מטרידה עוד יותר, במקרה של כמה מאנשי האוניברסיטה, היא ההתנגדות שלהם להציג נקודת מבט נוספת.
האוניברסיטה צריכה לנקוט עמדה חזקה יותר נגד פרופסורים אנטי-ציוניים המציגים את דעותיהם הקדומות כנקודת המבט היחידה הלגיטימית. אם לא, כאשר הסטודנטים יתמודדו עם דעה שהם לא מסכימים איתה, הם יכולים לעשות את מה שאזולאי עשתה: למחוק אותה בגסות. אף קולג’ לא צריך להתיר – או לרצות לאפשר – זאת.
פורסם במקור באתר The Algemeiner
נכתבה באנגלית על-ידי עמיתת קאמרה 2020-2021 תהילה כץ. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.
Click here to read the article in English