כיצד אנטישמים משתלטים על המאבקים הפרוגרסיביים בקמפוס

Photo: William Stadtwald Demchick/Wikimedia Commons

השנה העולם השתנה, וקריאות גדולות לרפורמה חברתית ופוליטית נשמעות בכל מקום. לאחר הרצח של ג’ורג’ פלויד, הקריאות החזקות ביותר היו לשוויון לקהילה השחורה, מה שגרם לקבוצות רבות אחרות להצטרף למאבק. למרבה הצער, חלקן ניסו לגנוב את המומנטום הזה לקידום סדר היום שלהן. קבוצות אנטי-ציוניות ניסו לקשור את המאבק הפופולרי עם המאבק שלהן, והאשימו את מדינת היהודים היחידה ברוב בעיות העולם. קבוצות אלה עושות שימוש כוזב בטענות פרוגרסיביות על מנת לתמוך בטענותיהן האנטי-ציוניות, להדיר את הציונים, כפי שרוב היהודים מגדירים את עצמם – בהיות הציונות תנועת השחרור הלאומית היהודית להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית. טקטיקה זו היא ניסיון בוטה של אנטי ציונים לתייג את ישראל כמדינה גזענית, לא לגיטימית וברת חלוף מטבעה.

ביוני, למשל, קמפיין הסולידריות הפלסטיני (PSC) ניסה להאשים את ישראל באכזריות המשטרה הגזענית בארה”ב ובהרחבה במותו של ג’ורג’ פלויד. על פי האתר של PSC, בין ישראל לאמריקה מתקיימים ‘חליפין קטלניים’, כדי “לחזק שיטות של פיקוח על המרחב הציבורי, אפיון גזעי ושימוש מופרז בכוח”. במציאות, שירותי החירום הישראליים מכשירים את מקביליהם בכל רחבי העולם כיצד להתמודד עם אירוע רב-נפגעים ואיומי טרור. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שישראל מכירה מקרוב את התמודדות עם האיומים הללו. משטרת ישראל אינה משתמשת בשיטה של כריעה על צווארם ​​של עצורים, ומן הסתם ברוטליות המשטרה אין מקורה בישראל. עצם ההצעה שישראל עומדת מאחורי אפיון גזעי באמריקה, מתעלמת מכל גזענות על ידי הממשלה בארה”ב לפני 1948 ומחזקת את הדימויים האנטישמיים הנוגעים לשליטה בינלאומית בידי היהודים. הצהרת PSC ממשיכה להתייחס לכך ולהבהיר כי זה לא המקרה, אך עדיין מגנה את ישראל כאשמה בטעות.

כמו כן, במחאה אנטי-גזענית באוקספורד שקראה להסיר את פסלו של ססיל רודס, נשיא קבוצת הסולידריות הפלסטינית באוניברסיטת לידס אדם סייד החל לפתע לדבר על ישראל ועל פשעים שונים לכאורה. רודס היה דמות דומיננטית בקולוניזציה הבריטית של זימבבואה (רודזיה לשעבר, שנקראה על שמו), ואין עוררין על היותו מדכא קולוניאלי וסוחר בעבדים, ואין לו כל קשר לישראל. לאחר תלונות, גינה פקיד השוויון והגיוון במכללת אוריאל את הנאום כאנטישמי, ונימק זאת בציטוט תיאוריות קונספירציה הנוגעות לשותפות ישראלית בגזענות האמריקאית וכן באמירות כגון “להביא את ישראל למקום בו ישראל אינה רלוונטית”. הנאום שיקף הרגל ישן של אנטישמים, להאשים את היהודים בבעיות של כולם.

“עצם ההצעה שישראל עומדת מאחורי אפיון גזעי באמריקה, מתעלמת מכל גזענות על ידי הממשלה בארה”ב לפני 1948 ומחזקת את הדימויים האנטישמיים הנוגעים לשליטה בינלאומית בידי היהודים.”

לאחרונה, לילה ח’אלד הוזמנה על ידי אוניברסיטת המדינה של סן פרנסיסקו לפאנל מקוון שמיתג אותה כ”פמיניסטית פלסטינית”. ראשית, קשה לתאר את ח’אלד באופן אחר מלבד היותה מחבלת אנטישמית. זו אישה – למעשה האישה הראשונה – שביצעה את אותה פעילות טרור מודרנית מובהקת ביותר, של חטיפת מטוסים. האם היותה האישה הראשונה שחוטפת מטוס הוא באמת צעד גדול עבור התנועה הפמיניסטית? חשוב מכך, ח’אלד חטפה את המטוס במטרה לאיים על חיי חפים מפשע, לא כדי להוכיח שנשים מסוגלות לחטוף מטוסים. האירוע בוטל על ידי זום ופייסבוק, אך מעטים האנשים שראו בו בעייתי, כולל הנשיאה לין מהוני מ אוניברסיטת המדינה של סן פרנסיסקו, שכתבה מכתב בטענה כי האוניברסיטה מצונזרת באופן לא הוגן על ידי חברות הטכנולוגיה. בחודש שעבר הוזמנה ח’אלד לנאום באירוע של קבוצת הסולידריות של פלסטין בלידס, כחלק מההתנגדות להשתקה של ח’אלד על ידי זום, פייסבוק ו- Youtube. היא שוב מותגה כאייקון פמיניסטי, והעבירה את המסר המצער שלפיו היהודים אינם רצויים בתנועה הפמיניסטית.

יש גם כאלה המשתמשים בתנועות הפמיניסטיות והלהט”ב כדי להאשים את ישראל בפינקוושינג, כלומר שישראל עושה שימוש בזכויות להט”ב בשביל להיראות פרוגרסיבית על מנת להסיח את הדעת ממעשי הזוועה שהיא מבצעת. המילה הוטבעה במאמר של הניו יורק טיימס שכותרתו ‘ישראל ופינקוושינג’, אך ורק כדי לעשות דה לגיטימציה לישראל. מאמר אחר של תנועת החרם על ישראל, BDS, מגדיר זאת כ’אסטרטגיית תעמולה של ממשלת ישראל המנצלת בציניות את זכויות הלהט”ב בכדי להציג דימוי מתקדם תוך הסתרת הכיבוש והאפרטהייד הישראליים’. כל מי שהיה בתל אביב, המרכז הגדול ביותר בחיי ההומואים במזרח התיכון, יודע שזה שקר. גאווה תל אביבית היא אחת החגיגות הגדולות ביותר של זהות להטבי”ת ברחבי העולם, וזה אינו מצג שווא.

ישראל היא המדינה הכי מסבירת פנים באזור בקבלה של להט”ב, ומיתוגה ב-“פינקוושינג” הוא ניסיון ברור למחוק כל דבר טוב הקשור לישראל. המאמר ממשיך ומציע כי “לא ניתן להפריד בין שחרור להט”ב לבין השחרור הפלסטיני”. משפט זה ממחיש בבירור את המסר של היצירה; שאם אתה רוצה לתמוך בלהטבי”ם, אתה לא יכול להיות פרו-ישראלי. זה לא כולל את כל הציונים (אפילו אלה המזוהים כלהט”בים) במאבק למען זכויות הלהט”ב.

מה יכולה להיות המוטיבציה של קבוצות פרו-פלסטיניות כגון ‘סילוק האפרטהייד מהקמפוס’ ו- PSC בניכוס מטרות פרוגרסיביות רבות כל כך? ברור שזה עוזר להפוך כל תנועת שחרור שהיא לתנועה למען שחרור פלסטיני, אך האין אסטרטגיה זו מעילה פחות מהקריאה האוניברסאלית לשחרור פלסטיני? ההסבר שנותר הוא העובדה ששיטה זו מוציאה יהודים ציונים (או “רעים”) מהתנועה הליברלית, ומשאירה בתוכה רק את היהודים האנטי-ציוניים (או “הטובים”). זה כמו הנוהג האנטישמי לשאול כל יהודי לדעתו על הסכסוך הישראלי-ערבי על מנת להעביר יהודים תחת מבחן נאמנות, בעקבות הסטראוטיפ הוותיק שהיהודים נאמנים זה לזה בלבד. בלי קשר לכוונה, התרחשויות אלה מסתכמות במאמץ לאפיין את העם היהודי כ”אויב”, שאינו שייך לקידמה ולא לצד הנכון של ההיסטוריה.

פורסם במקור באנגלית באתר: Common Sense Network

נכתב באנגלית על-ידי עמית קאמרה 2020-2021 בנימין הררי. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.

Click here to read the article in English