האוניברסיטה העברית בירושלים סוערת בימים האחרונים, בעקבות פרסומו של סרטון תעמולה על ידי תא הסטודנטים של מפלגת חד”ש באוניברסיטה. הסרטון, בן ארבע דקות, מציג שורה ארוכה של אירועים מתולדות מדינת ישראל – מנקודת המבט של הנרטיב הפלסטיני. לאחר מכן הוא עובר לימינו אנו, מציג תמונות של חיילי צה”ל במדים ברחבי האוניברסיטה ומוחה על נוכחותם, כמו גם על שיתופי פעולה המתקיימים בין האוניברסיטה לצבא.
“האוניברסיטה העברית”, מסכם הסרטון, “שותפה לנכבה של העם הפלסטיני”.
מוקד המחלוקת העיקרי עקב הסרטון היה פרסום תמונות הכוללות את פניהם של חיילי צה”ל. היוצרים הואשמו בסיכון ביטחונם האישי של החיילים הלומדים באוניברסיטה העברית ובפגיעה בפרטיותם. לכן, עקב פניית הנהלת האוניברסיטה, פרסם תא הסטודנטים סרטון חדש – למעשה, אותו סרטון – כשפניהם של החיילים מטושטשים. הוא הוסיף לכך טקסט מתריס:
את הפרצופים אפשר להעלים, את האמת והפשעים לא.
אתמול בערב קיבלנו פנייה מהנהלת האוניברסיטה העברית בירושלים והתבקשנו לטשטש את פרצופם של החיילים המופיעים בסרטון שמעלה את סוגיית הכיבוש והמיליטריזם בקמפוס.
מזה כמה ימים, כשהסרטון נמצא ברשתות החברתיות, לא קיבלנו תשובה עניינית לטענות שלנו, ורק זכינו לניסיונות השתקה וסטייה מהדיון העיקרי.
האם העלמת פרצופם של החיילים, מפלטם האחרון של הנהלת הקמפוס, תהווה תמריץ למענה לשאלות שהעלה הסרטון?
מוזמנים לענות. אנחנו מחכים!
בדבר אחד הם צודקים – הטענות המועלות בסרטון אכן צריכות לקבל מענה. זאת לא משום שמדובר בטענות חדשניות או כאלה המועלות בתום לב, אלא דווקא מכיוון שמדובר בטיעונים סטנדרטיים למדי מתוך התעמולה הפלסטינית, המועלים מזה עשרות שנים באינספור במות. חלקם שקריים במובהק, חלקם חד-צדדים לעייפה וחלקם חוטאים קשות בהסתרת הקטעים מההיסטוריה שפחות נוחים לנראטיב.
מסיבה זו נענינו להזמנתם של הסטודנטים של חד”ש. ניקח מדגם מהטענות שבסרטון, ונראה כמה אמת הן כוללות:
“1948: 72 שנה לנכבה של העם הפלסטיני, והנכבה נמשכת עד ליום זה”
“הנכבה”, או “הקטסטרופה”, היא המושג המכונן של הנראטיב הפלסטיני ומתייחסת למה שעבר על ערביי ארץ ישראל/פלשתינה המנדטורית במהלך מלחמת העצמאות הישראלית. עיקר האסון הוא עזיבתם את הארץ של מאות אלפי פליטים.
אין ספק כי ערביי הארץ חוו טרגדיה, אך החלק שנשמט מהסיפור נותן לה את ההקשר הנכון ומבהיר כי הטרגדיה הייתה יכולה להימנע: מלחמת העצמאות החלה כמלחמת אזרחים (שלאחר מכן הצטרפו אליה מדינות ערב), בה פתחו הערבים למחרת ההצבעה באו”ם על תכנית החלוקה. במקום לקבל את ההצעה לחלוקת הארץ, או למצער להכריז על הקמת מדינה ערבית ולשקוד על בניינה, בחרו הערבים לצאת למלחמה שמטרתה המוצהרת הייתה חיסולו של היישוב היהודי בארץ. שלוש שנים לאחר תום השואה, אפשר לראות במלחמה זאת כהשלמת המלאכה שהיטלר החל בה.
הסרטון ממשיך ומתאר “עקירה, התעללות וגירוש של יותר מ-750,000 פלסטינים”. ישנה מחלוקת כמה מהערבים אכן גורשו על ידי הכוחות היהודים באופן יזום; אך ברור כי אין מדובר בחלק העיקרי מבין הפליטים. ההיסטוריון בני מוריס כתב בסיכום לגרסה המקורית של ספרו “לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים”:
בעיית הפליטים הפלסטינים נולדה עקב מלחמה, ולא עקב תכנון מראש, יהודי או ערבי. היא הייתה בעיקרה תולדה של פחדים יהודים וערבים ושל הלחימה המרה והמתמשכת שאפיינה את המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה; בחלקה הקטן יותר, היא נוצרה במכוון על ידי מפקדים צבאיים ופוליטיקאים יהודים וערבים (ע’ 286).
ועוד הוא כותב:
אין ראייה… לאיזושהי ציפייה כללית בישוב [היהודי] ליציאה המונית של האוכלוסייה הערבית מהחלק היהודי או כל חלק של פלשתינה… כאשר זו התרחשה, הדבר הפתיע אפילו את בכירי היישוב האופטימיים והנוקשים ביותר…(עמודים 63- 64).
בספרו “1948 And After”, הוא מרחיב:
היישוב היהודי לא נכנס למלחמת 1948 עם תכנית-על לגירוש הערבים, ומנהיגיו הפוליטיים והצבאיים מעולם לא אימצו תכנית שכזו. מה שקרה היה בעיקרו אקראי וכתוצאה מהמלחמה (עמוד 17).
ברוב המקרים, המפקדים היהודים…בקושי נתקלו בצורך להחליט האם לגרש או לא לגרש קהילה [ערבית] שהשתלטו עליה; רוב הכפרים והעיירות פשוט התרוקנו בהתקרב ריח הקרב (עמוד 21).
הפליטים שנטשו את הארץ אכן לא הורשו לחזור לבתיהם בתום המלחמה. כך היה הנוהג באותם ימים, כאשר חילופי אוכלוסין במהלך או בעקבות מלחמות נתפסו כתולדה בלתי נמנעת – או אף עודדו כתולדה רצויה – של יצירתן של מדינות לאום, וכדרך להבטיח כי החיכוכים האתניים שיצרו את המלחמות לא יישנו. כך היה בחילופי האוכלוסין בין גרמניה לצ’כוסלובקיה, בין יוון לתורכיה ובין הודו לפקיסטן. כך אירע גם למאות אלפי יהודים מארצות ערב שהגיעו לישראל. מיליוני פליטים עזבו את בתיהם ונקלטו במולדת חדשה.
וזו גם התשובה לטענה כי הנכבה “נמשכת עד ליום זה”. האם אין קשר לכך כי הפליטים הפלסטינים, מכל מיליוני הפליטים של מחצית המאה העשרים, זכו למעמד מיוחד המאפשר להם הגדלה באופן מתמיד עשרות שנים לאחר המלחמה שיצרה אותה?
“1967, הנכסה: כיבוש רצועת עזה, סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן”
כמו במקרה של “הנכבה”, גם עם “הנכסה” הסרטון לא טורח לתאר את מה שקדם לה והוביל למלחמת ההגנה של ששת הימים: סגירת מיצרי טיראן על ידי המצרים, פעולה שהוגדרה כעילה למלחמה; גירוש כוח החירום של האו”ם מחצי האי סיני ורצועת עזה; הזרמת כוחות צבאיים וריכוזם בחצי האי סיני; וקריאותיו של נאצר להשמדת ישראל.
חשוב מכך לענייננו, הסרטון אינו מזכיר את הפצרותיה של ההנהגה הישראלית לממלכת ירדן שלא להצטרף למלחמתן של סוריה ומצרים; הפצרות שאילו היו נענות, כיבוש הגדה המערבית היה נמנע.
“1982: טבח סברה ושתילה, 3 ימים של רצח אכזרי ועקוב מדם של פליטים פלסטינים”
ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט יצחק כהן קבעה כי שר הביטחון הישראלי דאז, אריאל שרון, אחראי להתעלמות מהסכנה כי במחנות הפליטים סברה ושתילה שבלבנון יתרחש טבח.
פרט זה לא פותר את יוצרי הסרטון – או אותנו – מלהזכיר כי הטבח לא בוצע או תוכנן על ידי ישראלים ולישראל לא היה עניין בו; הוא בוצע בידי אנשי הפלנגות הנוצריות, והיווה חלק ממלחמת האזרחים הלבנונית שהחלה ב-1975. במהלך המלחמה גם הצד הפלסטיני לא בחל בביצוע מעשי זוועה וטבח. עובדה חשובה לא פחות היא שהפלסטינים חוו במהלך המלחמה מעשי זוועה מחרידים אף יותר – לדוגמא, טבח תל א-זעתר בו נרצחו אלפי פלסטינים בידי הפלנגות הנוצריות. טבח זה נשכח מהזיכרון מסיבה פשוטה: אין ביכולתה של התעמולה הפלסטינית להשתמש בו כדי להטיל את האשמה על ישראל. להפך, עליה להשכיח את קורבנותיו בכדי להציג את ישראל כאחראית בלעדית על הסבל הפלסטיני.
“1987: האינתיפאדה הראשונה, כשילדי האבנים התקוממו נגד הטנקים הציוניים”
הסרטון מעלים את העובדה כי האינתיפאדה כללה יותר מאשר פעולות התקוממות של “ילדי אבנים”: אינספור פיגועי ירי, דקירה, רימונים ומטעני נפץ. זכור במיוחד הפיגוע בקו 405, בו מחבלים דרדרו אוטובוס של אגד לתהום ורצחו 16 בני אדם.
“2000: הוצאה להורג של הילד מוחמד אל דורה בידי הכיבוש”
תמונתו של הילד המת אל דורה מספטמבר 2000 מהווה עד היום סמל למאבק הפלסטיני, והיא שימשה מאז להסתה לאלימות ורצח שגבתה אלפי קורבנות. ועדת בדיקה ממשלתית ישראלית, שמסקנותיה התבססו על כמה תחקירים מעמיקים שבוצעו בשנים שלאחר המקרה, קבעה כי אין יסוד לטענה שאל-דורה נהרג מאש צה”ל, וכי בסוף סרט הצילום שלא שודר הילד נראה חי. גם בכיר המז”פ שליווה את תחקיר האירוע קבע כי לא ייתכן שהצרור שלכאורה פגע בילד נורה מעמדת צה”ל. ד”ר יהודה דוד, שטען כי הוא טיפל ב”צלקות הירי” ממנו נפגע אל-דורה כבר ב-1994, זוכה במשפט הדיבה נגדו על ידי בית המשפט הצרפתי.
אבל ודאי שהסטודנטים של חד”ש יפטרו את כל התחקירים והמסקנות שלעיל כתעמולה ישראלית שהם מסרבים להאמין לה. לכן נתמקד פה בשתי נקודות עיקריות:
- הסרט המציג את מותו של אל-דורה אינו מכיל כל ראיה כי הוא נורה מאש צה”ל.
- גם אם נקבל את קביעת הכתב הצרפתי אנדרליין (שלא נכח באירוע עצמו) שאכן כך הדבר, הרי שאל-דורה לא “הוצא להורג” אלא נקלע לחילופי אש בין כוחות צה”ל לבין חמושים פלסטינים.
“2002: הפלישה למחנה ג’נין”
מה הסרטון של חד”ש אינו מספר לנו על האינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000 ועל מבצע חומת מגן מ-2002? למשל, שהאינתיפאדה החלה מיד לאחר שיאסר ערפאת דחה את הצעת השלום של ברק בקמפ-דייוויד. שוב, הפלסטינים בחרו במאבק אלים על פני הקמת מדינה, שהייתה יכולה לחגוג השנה את יום עצמאותה ה-20. הסרטון לא מציג, כמובן, את פיגועי ההתאבדות שגאו באותה אינתיפאדה וגבו מעל 1,000 קורבנות.
ל”פלישה לג’נין” ישראל יצאה לאחר שמעשי הטבח הפלסטינים הגיעו לשיא בחודש מרץ 2002. יותר ממאה ישראלים נרצחו בפיגועי התאבדות בחודש אחד, מה שאילץ את ישראל לצאת למבצע נגד תשתיות הטרור בערים הפלסטיניות. ג’נין הייתה בירת תשתיות הטרור של ראשית המאה.
“2006: מצור יבשתי, ימי ואווירי על רצועת עזה”
מעניין כי יוצרי הסרטון לא הציגו לצופים את ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005, כשממשלת ישראל עקרה אלפי יהודים מביתם והותירה את רצועת עזה נקייה מנוכחות ישראלית. כבר מיד לאחר ההתנתקות, תושבי דרום ישראל חוו הסלמה משמעותית ברקטות ששוגרו לעברם.
הסגר הוטל על עזה ביוני 2007, ולא בשנת 2006 כנטען בסרטון. היה זה לאחר שחמאס השתלט על הרצועה, וסירב (ומסרב עד היום) לתנאים שיאפשרו פתרון של בעיות הרצועה: הפסקת האלימות, הכרה בישראל וכיבוד ההסכמים שנחתמו בין ישראל לרשות הפלסטינית.
במקום זאת, חמאס בחר להגביר את מתקפות הרקטות על תושבי ישראל. מטרתו של הסגר היא מניעת התעצמותו של הארגון, שתהפוך את התקפותיו לקטלניות הרבה יותר. זו המציאות מול רצועת עזה מאז 2006. מציאות זו הולידה שלוש מלחמות, במהלכן חמאס וארגוני טרור נוספים ברצועה השתמשו בריכוזי אוכלוסייה כבסיס לשיגור מתקפות על אזרחים ישראלים.
…ולימינו אנו
קצרה היריעה מלענות באופן מקיף על כל אחת מהטענות המופיעות בסרטון. מכל מקום, בשלב מסוים הוא עובר לשנים האחרונות ולהווה, ומציג את תמונות חיילי צה”ל הלומדים באוניברסיטה. הם מוצגים כקלגסים ורוצחים. טענות כגון זו על הסטודנט הערבי שסולק מהמעונות בשביל לשכן חיילים קשות להפרכה, ונטל ההוכחה הוא של הטוען אותן. אולם טענה אחת היא שקרית באופן שקל מאוד להפריך. לקראת סוף הסרטון מופיעה טענה חמורה במיוחד נגד האוניברסיטה:
“גג האוניברסיטה הפך להיות עמדת צלפים, כדי לירות על עיסאוויה ועל צעיריה האמיצים”
האמנם האוניברסיטה הפכה להיות עמדת צלפים לירי על תושבי עיסאוויה? בואו נבדוק. זו התמונה שמציג הסרטון כ”ראייה” לדברים:
מה אנחנו רואים בתמונה? האם אלה צלפים? חיפוש קצר נתן לנו את התשובה, מפי הסוס בכבודו ובעצמו: אתר מפלגת חד”ש השתמש בה בדצמבר האחרון בכדי להתלונן על כי “שוטרים מתצפתים על הנעשה בעיסאוויה מבניין בהר הצופים”. כלומר, מדובר לכל היותר בשוטרים המבצעים תצפית, ובוודאי שלא ב”צלפים”.
כיצד אם כן הפכו התצפיתנים ל”צלפים”?
ככל הנראה, באותה דרך בה מלחמות המגן של 1948 ו- 1967 הפכו למלחמות קולוניאליסטיות לכיבוש ונישול, טבח סברה ושתילה לטבח שבוצע על ידי ישראלים, ומוחמד אל-דורה למי ש”הוצא להורג”.