הצצה מקרוב לשבוע האפרטהייד ישראל

Photo: Cantavestrella/Wikimedia Commons

ביום רביעי 17 במרץ, השתתפתי באירוע זום ציבורי של ארגון SOAS Palestine כחלק מאירועי שבוע האפרטהייד הישראלי 2021 שלהם, בהנחיית נוער צעירים נגד התנחלויות (YAS), קבוצת פעילים פלסטינית הממוקמת בעיר חברון  באזור הדרומי של הגדה המערבית ושוכנת בתוך הרי יהודה. YAS מתאר את עצמו כארגון המחויב למאבק הלא אלים ולאי ציות אזרחי נגד ‘הכיבוש הישראלי’. כמי שביקר פעמיים בחברון כחלק ממשימה של דיוק בעובדות, הייתי להוט לשמוע כיצד הם תופסים את המציאות שם ולהבין את הנרטיבים שלהם ביתר פירוט.

שני פעילי YAS , מוחנאן קאפשה ועיזת קראקי, הציגו את המצגת והאירוע התחיל עם המשתתפים בזום. רגע לפני שקאפשה עמד להתחיל את דבריו, הוא שאל את מנהיגי ארגון SOAS Palestine מדוע רבים מהמשתתפים הן נשים. שזאת ידע בגלל שמותיהם שהופיעו בזום. המארגנים ניסו להסביר שאלה היו הכינויים המגדריים שבחרו, אך זה רק גרם לו להיות נבוך יותר ויהיר, וללעוג ביחסו למשתתפים באופן לא סובלני.

זה חשף דיכוטומיה בולטת. החברה הפלסטינית בדרך כלל שמרנית מאוד מבחינה חברתית; הן באזור A בגדה המערבית והן בעזה, זכויות הלהט”ב לא מוגנות. אפילו הרשות הפלסטינית כביכול המתונה והחילונית יותר מעגנת בחוק הבסיסי שלה את השריעה האסלאמית המסורתית כמקור מנחה לחקיקה עתידית של המדינה. תחת השריעה, הומוסקסואליות ונטייה מינית ‘לא חוקיים’ אחרת גוררים עונש מוות. עם זאת, חלק מהמעודדות הנלהבות ביותר למען הפלסטינים ברחבי העולם נוטות להיות “מתקדמות” מהמעמד הבינוני שאובססיביות לעתים קרובות לפוליטיקה של זהויות שמאל, מלחמות תרבות וצדק חברתי. עם זאת, נראה כי אירוניה זו היא בעוכריי המשתתפים, ונראה כאילו הם מעדיפים מעל לכל דבר אחר את ההתנגדות למדינה היהודית היחידה, גם אם משמעות הדבר היא כריתת בריתות שנראות חסרות כל צדק.

קאפשה עבר לסכם את ההיסטוריה של חברון. באופן מוזר, ציר הזמן שלו החל בסביבות 1967, השנה בה ישראל השתלטה על העיר במלחמה הגנתית. הוא לא  לציין שהיהודים חיו בחברון במשך אלפי שנים באימפריות שונות, ובדרך כלל נתקלו באפליה כאזרחים סוג ב’. תחת השלטון הממלוכי והעות’מאני, למשל, נאסר על הקהילה היהודית להיכנס למערת המכפלה – האתר השני הכי קדוש ביהדות – והותר ליהודים להתפלל רק על כמה מדרגות קטנות מחוץ למתחם. ואכן, במהלך הכיבוש הירדני בעיר בין השנים 1949 – 1967 הביקור באתר נאסר לחלוטין ליהודים.  לעומת זאת, בסמכות שיפוט ישראלית כיום, אתר המורשת פתוח לכל הרואים בו קדוש, כולל יהודים, נוצרים ומוסלמים. כדי להחמיר את המצב, קאפשה השמיט באופן תמוה את הטבח בשנת 1929 בתקופת המנדט הבריטי, בו הקהילה היהודית בחברון הותקפה באלימות על ידי המון ערבי שהותיר יותר מ -60 יהודים הרוגים, ואילו השאר נאלצו לברוח.

קאפשה וקראקי הדגישו שוב ושוב אירוע אחד שהתרחש בהיסטוריה האחרונה של העיר: טבח מערת המכפלה בשנת 1994. זה היה פיגוע שביצע יהודי קיצוני בשם ברוך גולדשטיין, רופא שהתגורר בעיירה הסמוכה קריית ארבע. בבוקר יום שישי אחד בפברואר 1994 נכנס ד”ר גולדשטיין לצד של המסגד במערה ופתח באש לעבר המתפללים המוסלמים. בטבח היו 29 הרוגים ורבים אחרים נפצעו. פעולת טרור זו גונתה באופן נרחב על ידי הנהגת ישראל, וזמן קצר לאחר מכן המנהיגים הפוליטיים של ברוך, מפלגת “כך” הכהניסטית, הוגדרו  כארגון טרור במדינה.

“באופן מוזר, ציר הזמן שלו החל בסביבות 1967, השנה בה ישראל השתלטה על העיר במלחמה הגנתית. הוא לא  לציין שהיהודים חיו בחברון במשך אלפי שנים באימפריות שונות, ובדרך כלל נתקלו באפליה…”

עם זאת, מה ש- YAS השמיטו במכוון היתה סערת הפיגועים שבוצעו נגד אזרחים יהודים. בשנת 1998 נרצח תושב העיר הרב שלמה רענן בפיג’מה, כאשר מחבל פלסטיני פרץ לחדר השינה שלו. לאחרונה בשנת 2016, נערה יהודייה צעירה בשם הלל יפה אריאל נדקרה למוות באופן דומה. מבצע האירוע המחריד הזה, מוחמד טראייר, גיבור נערץ בחברה הפלסטינית, ומשפחתו מקבלת קצבת חללים מידי חודש מהרשות הפלסטינית. אולי המזעזע מכולם הוא סיפורה של שלהבת פאס, תינוקת ישראלית בת עשרה חודשים שנורתה למוות על ידי צלף פלסטיני בשנת 2001 במהלך האינתיפאדה השנייה. סיפורים אלה זוכים למעט מאוד תשומת לב תקשורתית רגילה, ואף פחות מכך באירוע של חברת SOAS Palestine. מדוע דוברי האירוע הדגישו רק את פיגועי הטרור המעטים על ידי יהודים ולא הזכירו שום דבר שביצעו פלסטינים?

גם קאפשה וגם קראקי דיברו על ה”אפרטהייד” כביכול השולט בחברון והתייחסו במפורש למערכה המתמשכת שלהם ל”שחרור” רחוב שוהאדה. הרחוב, שמתורגם ל”רחוב השהידים” בערבית, או רחוב המלך דוד בתרבות היהודית, הוא דרך ראשית העוברת דרך העיר ומערת המכפלה עצמה.

לחברון מעמד ייחודי; זו העיר הפלסטינית היחידה בגדה המערבית שבה יש עדיין קהילה יהודית קטנה. בשנת 1997, נערך הסכם בין ממשלת ארצות הברית וממשלת ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף), יאסר ערפאת בתיווך פרוטוקול חברון. על פי ההסכם, הצדדים הסכימו לפצל את חברון לשני אזורים נפרדים, H1 ו- H1. H2, המהווה 80% מהעיר, יהיה תחת שליטה אדמיניסטרטיבית פלסטינית מלאה, שבה יהודים (לא רק יהודים ישראלים, אלא יהודים מכל מדינה) יהיו מנועים אפילו מלבקר. לאמיתו של דבר, H1 כל כך מסוכן עד שיהודים שיטעו בדרך יותקפו על ידי המונים. חלק זה של חברון הוא עיירה ערבית שוקקת חיים ותוססת, מלאת מסחר ושווקים, והיא נחשבת כמוקד הכלכלי של הגדה המערבית הפלסטינית. כיום יש יותר מ -200,000 תושבים ערבים פלסטינים בחברון, וכ-700 יהודים. 700 היהודים הללו גרים באזור H2, בעיקר ברחוב שוהדא, ומאובטחים על ידי חיילים ישראלים. במציאות, התושבים היהודים מוגבלים למגורים רק ב -3% מכל העיר – אולי זה האפרטהייד האמיתי.

ישנם גם תושבים פלסטינים המתגוררים ברחוב שוהדא וסביבתו, כולל השכונה המעורבת תל רומיידה. לתושבים פלסטינים אלה יש אישורים המאפשרים להם לנסוע בחופשיות בין בתיהם לשאר העיר (כלומר אזור H1) ולשם כך הם יכולים לחצות את מחסומי הביטחון הישראליים. אמנם, פלסטינים שאינם מחזיקים ברכוש בחלק זה אינם יכולים לבקר בקטע קטן זה של העיר, ורחוב שוהדא אסור לרכבים עם לוחיות פלסטיניות. תומכי תנועת החרם על ישראל, כגון הפעילים של SOAS Palestine ו-YAS, מרבים להתייחס לרחוב השוהדא ככביש “יהודי בלבד” וטוענים כי זו עדות לאפרטהייד הישראלי בעִיר. זהו שקר מוחלט; פלסטינים שגרים שם לחלוטין זכאים להשתמש ברחוב; אזרחים ישראלים לא יהודים (כמו גם ערבים תושבי מזרח ירושלים) ואנשים לא יהודים מרחבי העולם חופשיים להשתמש גם בכביש.

לסיכום, האירוע הביא לאי דיוקים רבים ולשקרים מקוממים. הנרטיב שהוצג היה מוטה ולא סיפק למשתתפים שום הקשר רלוונטי. למרות שלא חוויתי אנטישמיות (אני בטוח שקבוצות אנטי-ישראליות נזהרות יותר כיום בכדי להימנע מכך בציבור), אני יכול להבין מדוע אירועים מסוג זה גורמים לסטודנטים יהודים וציונים בקמפוס להרגיש אי נוחות. תמצית רעילה זו של הפחדה וסירוב לנהל דיאלוג מולידה אקלים של פחד שגורם לסטודנטים יהודים רבים להרגיש לא בטוחים ולא רצויים. הסביבה הזו צריכה להשתנות במהירות. עם זאת, אני לא עוצר את נשימתי.

 

פורסם במקור באנגלית באתר: The Times of Israel.

נכתב באנגלית על-ידי עמית קאמרה 2020-2021 באוניברסיטת ברמינגהאם, אנת’וני בולחובר. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.

Click here to read the article in English