סולידריות בעידן הקורונה לא שווה הרבה אם ממשכים להתקיים הסטנדרטיים הכפולים כלפי ישראל

בהתחשב בעובדה שהקמפוס שלנו ממוקם פחות מ -10 מיילים מווימבלדון, זה אולי לא מפתיע שעונת הטניס המסורתית במהלך הקיץ פופולרית בקרב סטודנטים ב- UCL. לפעמים הסיקור התקשורתי יכול להיות שנוי במחלוקת. לדוגמא, היחס של התקשורת כלפי אלוף ווימבלדון הבריטי, אנדי מוריי הסתכמה לעתים קרובות ב”כשאנדי מנצח הוא בריטי, כשהוא מפסיד הוא סקוטי”. אבל השנה, לא יהיה ווימבלדון בכלל, קל וחומר אלוף בריטי.

גם כאן בפוליטיקה בקמפוס בלונדון, לצערי, נעשה בשנה האחרונה אותו שימוש בסטנדרטים כפולים. לא על אנדי שהוא כבר החדשות הישנות – אלא בהקשר של המזרח התיכון. בדרך כלל אני נהנה להתדיין על השקפות ודעות כלפי ישראל עם סטודנטים אחרים. חלקן חיוביות, אחרות פחות. כך או כך, זו חוויה מספקת. בדרך כלל. עם זאת, זה הופך להיות מתסכל, כאשר הקוראים להחרמת מדינת ישראל נהנים באופן דיסקרטי מסחורה ותוכנות ישראליות. כאשר נוח ליהנות מהטכנולוגיה של אינטל שמפעילה סמארטפונים, מחשבים ניידים או טאבלטים; נעלמים  “השיקולים האתיים” כשמדובר בשימוש בחדשנות ישראלית.

כמובן, במהלך שבוע האפרטהייד, אותם הסטודנטים שמשתמשים במוצרים ישראליים צועדים ברחבי הקמפוסים בלונדון וקופצים על ההזדמנות להפיץ תעמולות אנטי-ישראליות. באירוע קודם, לאחר שהעליתי את הסוגיה המוסרית הזו עם משתתף, תויגתי כ”לאומן לבן”. זה גרם לי יותר ויותר לתהות על הכנות של “פעילים” אלה.

לרוע המזל, עבור מחרימי ישראל, וירוס הקורונה ביטל את האירועים המתוכננים, ואת ההפגנות שלהם לשבוע האפרטהייד השנה. עומר ברגותי, ממייסדי תנועת החרם (BDS), הבטיח בכל זאת שאם ישראל תפתח את החיסון המיוחל כדי להתמודד עם משבר הבריאות, לא תהיה “בעיה” לעשות בו שימוש. כאשר הנסיבות מועילות, כדאי לעשות דה-לגיטימציה של ישראל. כאשר הם לא, אנשים יכולים לעשות שימוש בכל מה שיש לישראל להציע.

חוסר עקביות ואי דיוקים הם פעולות שבשגרה בתנועת ה- BDS. באירוע של קינגס קולג’ בלונדון בתחילת השנה, ברגותי השמיע פרץ של האשמות נגד ישראל. הוא האשים את הפוליטיקאית הישראלית ענת ברקו בהשמצת מדינה שלמה והעלבת היסטוריית השואה. הוא ציטט אותה כמי שהתבטאה בצורה מקוממת “הם [הפולנים] אולי אנטישמיים אבל הם בצד שלנו עכשיו”. בין אם בטעות ובין במכוון, הציטוט הוא כוזב. למען האמת, ברקו ציינה כי למרות ההתבטאויות האנטישמית בפולין, הממשלה עשתה באופן רשמי צעדים להגדלת הקשרים הדיפלומטיים עם ‘הצד הישראלי’, שזו נקודת התייחסות שונה לחלוטין.

באותה מידה, זה התאים למטרותיו של ברגותי לטעון כי תנועת ה- BDS שלו הפכה ל”צורה הסולידארית הבינלאומית היעילה ביותר עם מאבקם של הילידים הפלסטינים”. הצהרה המתעלמת מהנזק שמאמציו גרמו לפלסטינים בעבר. לאחר קמפיין אחד בעל פרופיל גבוה בשנת 2015, BDS הצליחה להוציא את מותג הייצור SodaStream מהגדה המערבית – וכך גרמה למאות עובדים פלסטינים לאבד את מקום עבודתם.

“חוסר עקביות ואי דיוקים הם פעולות שבשגרה בתנועת ה- BDS.”

מאז הקמתה של ישראל, חלק גדול מהעולם הערבי ביקש – בעלות רבה ורווח מועט – לבודד את ישראל ללא פשרות, תוך שמירה בעקשנות על ‘שלושת הלאווים’ הלוחמניים של וועידת ח’רטום. ברגותי ניסה להקרין גם חוסר סובלנות לקמפוסים שלנו. לרוע המזל, גישתו המצדדת בצד אחד פוגעת בישראלים ובפלסטינים כאחד.

האם נגיף הקורונה יגרום להבנה אצל תומכי ברגותי ו- BDS כי השלום לא יבוא דרך חרמים רופפים וחצאי אמיתות? או המשך הניסיוניות לבודד את ישראל, תוך הנאה באופן מופרך ממוצריה? זה כמעט קומי כי בעוד שכלי תקשורת ערבים מאשימים באופן בוטה את ישראל- והיהודים- בנגיף הקורונה, התוכנית הישראלית ‘פאודה’ פופולארית מאוד בטלוויזיה הערבית.

הגיע הזמן לשים סוף לסטנדרטיים הכפולים המופנים כלפי ישראל. התעלמות משיתוף הפעולה “חסר התקדים” שיצר COVID-19 בין ישראל לרשות הפלסטינית, תוך קידום החרם על ישראל עד שיש צורך מסוים, זו לא סתם צביעות מהסדר הראשון, זו צביעות מבישה.

פורסם במקור באנגלית באתר: Pi Media

נכתב באנגלית על-ידי עמית קאמרה 2019-2020 אהרון סייטלר. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.

.Click here to read the article in English