Photo: Alexander Clegg/Detroit Jewish News
קישור תנועת “בלאק לייבס מאטר” (BLM) למדינת ישראל אינו מדויק ולא הגון.
ב-8 באוקטובר פרסם העיתון Jewish News האינטרנטי מאמר דעה של פעילי איף נוט נאו (IfNotNow) דטרויט מאמר של רבקה דריקר-אורן וזק ויטוס שכותרתו “Palestinian lives matter”. כמובן שחיי פלסטיניים חשובים – זה דבר שאינו נמצא במחלוקת.
מה שניתן לערער עליו הוא האשמה החד צדדית של ישראל וחיבור של ישראל עם התנועה לצדק גזעי בארצות הברית. ונראה כי הכותבים מאמינים כי הקהילה היהודית במטרו דטרויט מביעה לא מספיק נוזפת בישראל, ולפיכך מאמינה כי מנהיגיה נוקטים בצביעות.
כפי שמתארים זאת דריקר-אורן וויטוס, “אנו בתנועה נגד הכיבוש נותרנו בספק אם ההתלהבות הזו מ- [Black Lives Matter], עם עקרונותיה הנלווים של שוויון וחופש אוניברסלי, תתרחב לזירת ישראל / פלסטין”.
בעיני המחברים נראה שהמאבק למען “שוויון וחופש אוניברסלי” מחייב קיפוח וקוצר הקשר של ישראל. למרבה הצער, המאמר דעה מפעיל שקרים רבים בכדי לטעון את טענתם.
ייצוג מוטעה של “סיפוח”
דריקר-אורן וויטוס פותחים את טיעוניהם בכך שהם מציגים מחאה בהובלת IfNotNow נגד “תוכנית הסיפוח של טראמפ-נתניהו לכבוש אדמות פלסטיניות נוספות בגדה המערבית הכבושה” מחוץ לפדרציה היהודית של מטה מטרופולין דטרויט, כאילו היהודי אמריקאי מחויב לאשר את עמדות IfNotNow בנוגע לסכסוכים טריטוריאליים. הם מתארים “סיפוח” כזה כ”הפרה בוטה” של החוק הבינלאומי.
עם זאת, זו הנחת יסוד מוטעית: ישנם טיעונים משפטיים משכנעים בעד הרחבת הריבונות הישראלית באזורים מסוימים בשטח.
כפי שציין חוקר המשפט הבינלאומי יוג’ין קונטורוביץ’, עקרון המשפט הבינלאומי של “uti possidetis juris” (“אתה מחזיק בחוק”) טוען כי “כאשר מדינות חדשות יוצאות מוותיקות או מאימפריות קולוניאליות, הגבולות הבינלאומיים הרשמיים האחרונים קובעים את קווי הגבול החדשים”. לאחר שהבריטים ויתרו על השליטה בשטח בין נהר הירדן לים התיכון, ישראל הייתה המדינה שהכריזה על עצמאות בתוך אותו אזור גיאוגרפי מבלי לציין את גבולותיה.
לכן, על פי הנמקתו של קונטורוביץ’, לישראל יש תביעות טריטוריאליות מהותיות בגדה המערבית. יש לכך תקדים היסטורי: הגבולות הבינלאומיים של ירדן ועירק, למשל, מבוססים על חלוקות מנהליות מתקופת הקולוניאליזם.
השטח בתוך קווי שביתת הנשק שנקבע לאחר פלישת ירדן בשנת 1948 לישראל המכונה כיום הגדה המערבית מעולם לא נשלט על ידי ישות פוליטית ערבית פלסטינית. ורק בשנות התשעים לאחר תהליך השלום של אוסלו לראשונה היה ממשל פלסטיני באזורים מסוימים אלו בגדה המערבית. והאזורים שממשלת ישראל רצתה להרחיב בהם את הריבונות נמצאים ב”אזור C” של הגדה המערבית שישראל שולטת בו, בהתאם להסכמי אוסלו. המשמעות היא שישראל לא “תספח” באופן בלתי חוקי את שטחה של מדינה ריבונית זרה.
תיאור ישראל כמדינת אפרטהייד
דריקר-אורן וויטוס ממשיכים להביע את רצונם לסיים את “הכיבוש” הישראלי, שתואר גם כ”הפרדה”. במקרה שהמטאפורה לא הייתה ברורה, הם מבהירים שזה לא מקרי שהמילה העברית דומה במשמעותה למילה האפריקאית ‘אפרטהייד’ …” אנו מאמינים כי מערכת זו “זקוקה לגזענות ולמיליטריזם כדי לתפקד”, ושה”כיבוש” שולל מהפלסטינים חופש וכבוד בכך שהוא מונע מהם זכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות”.
לקורא חסר השכלה של היצירה של דריקר-אורן וויטוס לא יהיה מושג שהרוב המכריע של הערבים הפלסטינים בגדה המערבית חיים תחת הרשות הפלסטינית, וכי רצועת עזה נשלטת על ידי חמאס שהוגדר על ידי ארה”ב כארגון טרור. אם נשלל מהפלסטינים “חירותם וכבודם” ו”זכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות “, האם עיקר האשמה לא צריכה ליפול על מנהיגיהם?
בכל מקרה, ישראלים (בין אם יהודים ובין ערבים) ופלסטינים חיים תחת ישויות פוליטיות נפרדות. בשום פנים ואופן זה אינו מהווה אפרטהייד. קיימים מספר הסדרים טריטוריאליים ברחבי העולם בהם ישויות פוליטיות נפרדות חולקות פיסת אדמה; למשל, לסוטו היא מדינה עצמאית לחלוטין בדרום אפריקה, וכך גם סאן מרינו בתוך איטליה (אמנם נכון ששליטים פלסטינים מפעילים שלטון עצמי מוגבל, בניגוד לממלכתיות מלאה, אך העניין הוא כי אין זה “אפרטהייד” שמשמעותו הוא הפרדה בין עמים על בסיס אזרחות לאומית).
מנגנון הביטחון של ישראל בגדה המערבית ומצור רצועת עזה לא מיועדים להטיל הגמוניה גזעית, אלא להגן על אזרחי ישראל מפני פיגועי דקירה, דריסה, ירי רקטות, פיגועי התאבדות והתקפות טרור אחרות. להתעלם מההקשר הזה, כפי שעושים דריקר-אורן וויטוס, זה לא הגון.
התנחלויות ובלאק לייבס מאטר
סתירה בולטת נוספת: הכותבים מרגיעים אותנו ש- IfNotNow “מאשרת את זכותם של יהודים ישראלים לחיות בארץ בחופש ובכבוד, כמו שהם מאשרים את אותה הזכות לפלסטינים.” עם זאת, הם גם משבחים את תוצאות הסקרים בקרב יהודי אמריקה המעידים על תמיכה הולכת וגוברת בפינוי “התנחלויות יהודיות בלבד בגדה המערבית”, לכאורה כדי להשיג פתרון של שתי מדינות (ההתנחלויות אינן “יהודיות בלבד” – בסביבות 900 ערבים-ישראלים חיים ביישובים ביהודה ושומרון).
אבל אם כולם צריכים להיות חופשיים לחיות בארץ ב”חופש ובכבוד”, מדוע צריך לפנות רק אזורים עם רוב יהודי בגדה המערבית? מדוע – באופן תיאורטי – יהודים לא יכלו לחיות כמיעוט במדינה פלסטינית עתידית בדיוק כפי שערבים חיים כמיעוט במדינה היהודית? אולי אם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לא היה מתעקש בדבריו כי: “איננו רואים נוכחות של ישראלי אחד – אזרח או חייל – על אדמותינו.”
דריקר-אורן וויטוס גם מצהירים באופן שגוי כי בעבר ביקורת יהודית על פעילות תנועת BLM התבססה כביכול על תנועת החירות הפלסטינית”. במציאות, הקהילה היהודית התנגדה לקביעה הכוזבת לחלוטין של הפלטפורמה כי ישראל מבצעת “רצח עם” נגד הפלסטינים, ואת הטענה האבסורדית לא פחות שישראל היא “אפרטהייד”.
סוגיות נוספות:
אמריקה אינה נמצאת בלבנט; הסכסוך הלאומי בין הישראלים לפלסטינים הוא נושא גיאו-פוליטי שונה לחלוטין מהמתח הגזעי באמריקה. כפי שמנסח זאת אדם לויק, חוקר בארגון קאמרה: “הסכסוך [הישראלי-פלסטיני] בכלל, וכיבוש אדמות שנויות במחלוקת בפרט, אינו מונע על ידי גזע, אלא מכישלונם של שני אנשים להגיע להסכמה פוליטית כיצד לחלק את האדמה”.
שני עמים אלה לא הצליחו להגיע להסכמה פוליטית בגלל חוסר נכונותם של מנהיגים פלסטינים לקבל מדינה יהודית בכל חלק בשטח שבין הנהר לים ודחיות חוזרות ונשנות של הסכמי שלום. בכירי חמאס טוענים כי “היהודים מילאו את ארץ פלסטין בשחיתות” וכי “אללה אמר כי [היהודים] הם ‘הגרועים מבין היצורים החיים בעיני אללה'” – אמנת ההקמה של הארגון מהללת בגאווה את רצח היהודים, והם ביצעו אינספור פיגועים בתוך ישראל, כולל פיגועי התאבדות.
הרשות הפלסטינית “המתונה” מעניקה מאות אלפי דולרים לאלה שהורגים ישראלים בפיגועים, ורואה במכירות קרקעות ליהודים “בגידה גבוהה”, שעונשה מוות. על פי נתוני משרד החוץ בישראל, “1,360 בני אדם נהרגו מאלימות וטרור פלסטינים מאז ספטמבר 2000”.
לפיכך, ישראלים רבים חוששים (באופן מובן) ש”סיום הכיבוש “של הגדה המערבית יזמן את השתלטות חמאס על השטח כפי שעשה בעזה בעקבות נסיגת ישראל מהאזור בשנת 2005. אם זה היה קורה, חמאס היה מקבל גישה להרי יהודה – קרקע גבוהה המספקת נקודת תצפית מושלמת לשיגור רקטות אל לב הערים הצפופות ביותר בישראל. מצב כזה עשוי להוביל למאמצים ישראליים נוספים להגן על אזרחים ובכך להחמיר את חיי הפלסטינים.
דריקר-אורן וויטוס אינם מציינים זאת ביצירתם. למעשה, היצירה אינה מכירה בשום חשש ביטחוני ישראלי, ככל הנראה משום שדבר זה שולל את הקריקטורה השטחית של מעשיה של ישראל כמיליטריסטית ו”גזענית” שלא בצדק.
כל ניתוח שמאפיין את הסכסוך הזה כגוליית הישראלי המדכא ללא רחמים את דוד הפלסטיני אינו מספר את כל הסיפור. למרבה הצער נראה שדריקר-אורן וויטוס רוצים שהנרטיב הזה יהפוך לערך “פרוגרסיבי” בתוך הקהילה היהודית.
פורסם במקור באנגלית באתר: Detroit Jewish News
נכתב באנגלית על-ידי עורך אתר קאמרה בקמפוס, זאק שילדקראוט. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.
.Click here to read the article in English
