סטודנטים למען צדק בפלסטין (SJP) הוא הסניף האוניברסיטאי הכי משפיע בתנועות האנטי-ציונות.
למרות הסיסמאות הבנאליות והתעמולה המגוחכת שלהם, SJP שומרת על אנטי-ציונות באופנה עם כל מחזור של סטודנטים שמושפעים בקלות ולהוטים להילחם בעוול חברתי. עם זאת, מדי כמה זמן, מנגנון האקטיביזם בקמפוס נשבר עם ההיסטריה של פינקוושינג (אסטרטגיה של קידום הגנת זכויות להט”ב כעדות לליברליזם ולדמוקרטיה) או הנכבה שלהם למשהו שלכאורה שונה, משהו סביר לכאורה כמו יום האדמה.
ב-30 במרץ 1976 התכוונה ממשלת ישראל להחרים 20,000 דונם של קרקעות בגליל הצפוני בעיקר לצורכי ביטחון לאומי, 6,000 מהם בבעלות פרטית של אזרחים ערבים. הפגנות התפתחו ברחבי העיריות הערביות למרות אזהרות של רשויות ישראליות וכמה מנהיגים ערבים, והפכו במהירות לאלימות.
מומחה למדעי המדינה הישראלי יצחק רייטר מתאר בספרו ‘מיעוט לאומי, מפגינים ערבים ברוב אזורי’ ככאלה ש”חוסמים כבישים באבנים, שורפים צמיגים, זורקים אבנים ושורפים פחי נפט לעבר כוחות הביטחון ושורפים מכוניות – הכל צורות חדשות של מחאה עבור ערביי ישראל”. שישה ערבים נהרגו ועשרות בני אדם נפצעו – בהם חיילים ושוטרים ישראלים – בהתפרעויות יום האדמה, “רעידת אדמה” שגרמה לממשלת ישראל “להעריך מחדש את המצב ולכוונה ליזום מדיניות לשילוב המיעוט הערבי במטרה למנוע את התנכרותו מהמדינה”.
כמעט חצי מאה מאוחר יותר, ישראל עשתה צעדים אדירים בשילוב הערבים בחברה הגדולה, עד כדי כך שדו”ח של המכון למדיניות העם היהודי בשנת 2020 הראה “עלייה דרמטית בחלקם של הערבים הישראלים המגדירים את זהותם העיקרית כ”ישראלי”. אין זה נדיר לראות ערבים פוליטיקאים, שופטים וקציני צבא בכירים בחברה ישראלית שבה הערבים נהנים מזכויות אזרח מלאות. למרות שהם מהווים רק 20% מהאוכלוסייה, ערבים מחזיקים באופן לא פרופורציונלי 50% מהקרקע הפרטית במדינת היהודים.
כמובן, למישהו לא מקצועי, מפתה להציג את יום האדמה כמיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – הפלסטינים עושים זאת מאז תחילת התרחשות המהומות ועד היום. זה היה המסר ששלחו הסטודנטים של SJP ממכללת ברוקלין בצעדת יום האדמה בניו יורק, וקראו ל-#DefundRacism. כך גם לגבי SJP של אוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי, שקיימה פאנל של יום האדמה בנושא “הבנת הכיבוש דרך עיני הפלסטינים”. אבל באמת, המהומות פשוט משקפות את המתח בין ממשלה לבין אזרחי המיעוט שלה.
מה אם כן הסיבה של SJP לקדם את יום האדמה? נראה שאנטי-ציונים מבצעים שינוי אסטרטגי, ומכניסים את היחס של ישראל למיעוט הערבי שלה, תחת המיקרוסקופ הפגום שלהם.
המשורר, העיתונאי והפעיל החברתי, מוחמד אל-כורד הוא אנטישמי מובהק. הוא נער הפוסטר המתאים למאמץ המיתוג מחדש הזה כי הוא משכונת שייח ג’ראח במזרח ירושלים.
חודש בלבד לאחר פרסום שיר ההלל מלא הקלישאות שלו ליום האדמה בכתב העת Nation, בית הספר למשפטים של ג’ורג’טאון, וסניף של SJP, הזמינו את אל-כורד (שתיאר בשירתו את הישראלים כמפלצות הקוטפות וניזונות מאיברים של פלסטינים, בין שאר האשמות מטורפות) להרצאה שנקראת “החוק ככלי לנישול: מקרה שייח’ ג’ראח”.
“במקרה של השכונה שלי”, הסביר אל-כורד, “מה שיש לך הוא חוק שמתיר למתנחלים ישראלים להחזיר את רכושם כביכול שהם איבדו לפני 1948, בעוד שכל מי שאינו יהודי אינו יכול להחזיר את רכושם שאיבדו במהלך הנכבה של 1948”.
מנכ”ל קאמרה, אלכס ספיאן, מציין כי ערבים שנמלטו מרכושם במהלך מלחמת ערב-ישראל ב-1948, למעשה, זכאים להגיש בקשה לפיצויים מהאפוטרופוס הישראלי לנכסי נפקדים, אך הופעל עליהם לחץ שלא להגיש תביעות, שמא הדבר יתן לגיטימציה של ישראל לקיום וריבונות”.
מאז, “הוגשו לפחות 14,692 תביעות, נסגרו תביעות לגבי יותר מ-200,000 דונם של קרקע, ושולמו למעלה מ-10,000,000 ₪ כפיצוי”. זה מבלי ש 500,000 פליטים יהודים ממדינות ערביות מקבלים אפילו אגורה כפיצוי.
תזכרו, אל-כורד ומעריציו ב-SJP עוסקים ברצח אופי. זה לא משנה שיום האדמה היה מהומה אלימה. זה לא משנה שערביי ישראל מחזיקים בקרקע פרטית יותר מיהודים ישראלים. כל עובדה המאשרת את קיומה וטובתה של ישראל תמיד תהיה מעוותת ותשמש כמקל להכות ביהודים ובציונים.