ציונות מזרחית – יש כזה דבר?

כאשר הגיעו יהודי ארצות המזרח וצפון אפריקה לישראל, חלומם נשבר. בשנותיה הראשונות של ישראל הממסד נשלט בידי הגמוניה אשכנזית, אשר היוותה חלק ניכר מהתנועה הציונית. היהודים מהארצות הללו לרוב נשלחו על ידי הממסד למעברות, חוו ירידה ברמת החיים ביחס למקומות מהם הגיעו, וקיבלו יחס מזלזל מצד אחיהם האשכנזים. לפיכך, ההגמוניה האשכנזית הואשמה בגזענות כלפי אותם יהודים.

ניגוד להשערה המתבקשת, שיהודים אלו יתנערו מהתנועה הציונית לאור הגזענות שחוו, יהודי ארצות המזרח וצפון אפריקה מעולם לא ויתרו. להפך, הם מאז ומעולם היו ציונים ופעלו להגשמת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. זיקתם לארץ אבותיהם התבטאה במסגרת זיקתם העמוקה למסורת ולדת ישראל אשר כללה תפילות למען הגעה לארץ ובנייתה במשך 2,000 שנה. כמו כן, ניתן לומר כי הציונות היוותה עבורם יותר בחירה מאשר פתרון מצוקה.

מסיפוריה של סבתי אשר עלתה מקזבלנקה, מרוקו, בשנת 1957, הציונות לא היוותה קרש הצלה מהפוגרומים של הקהילה המוסלמית, מאחר שיחסי הקהילה היהודית והמוסלמית בימיה היו מעולים. למרות זאת, יחסים אלו בימי אימה וסבתה השתנו מדור לדור – לעיתים זכו למעמד גבוה, ולעיתים ההפך. בייחוד כאשר השלטון דאג להנכיח לאורך השנים את העובדה שהיהודים אינם בביתם על ידי חקיקת חוקים אנטישמים.

מתוך הבנה שהגלות אמנם לעיתים נוחה אך אינה ביתם האמיתי, יהודי ארצות המזרח וצפון אפריקה עזבו את המדינות ששמשו כביתם מזה דורות, והעדיפו את הבחירה הקשה, לפיה יש לפעול למען התנועה הציונית.

הזיקה העמוקה הזו התבטאה הלכה למעשה בעלייתם לארץ ישראל של יהודים אלו, חלקם ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, משנות ה-1850 ואילך. זאת על מנת לרכוש אדמות ולעזור להתיישבות היהודית. כמו כן, זיקה זו התבטאה הלכה למעשה בהתבטאויות של רבני הקהילות היהודיות בארצות אלו, אשר עודדו את הציבור לפעול למען התנועה הציונית ועוד.

כיום, הציונים המזרחים כגון יוסף מויאל, אהרן שלוש וחיים אמזאלג, אשר ייסדו את שכונת נווה צדק, או כמו ניסים בכר, מחייה השפה העברית, אינם מקושרים מיידית ואסוציאטיבית לתנועה הציונית. במידה הולכת וגוברת, הציונות מתוארת בארץ ובעולם כתנועה אשכנזית, לבנה ואפילו גזענית. תיאור זה גורר לא פעם, האשמות נבזיות כלפי ישראל.

הטענה המרכזית הינה שהציונות היא לאומנות לבנה. לאור יציאת העם היהודי לגלות בתקופת בית שני לכל תפוצות העולם, במסגרתה נטמעו 2,000 שנה במקומות שונים על הגלובוס, ולאור פועלם של יהודי ארצות המזרח וצפון אפריקה במסגרת התנועה הציונית – טיעון זה משולל מכל בסיס. הטענה המרומזת מכך היא שעקב היותה מדינה גזענית, לישראל אין זכות קיום. טענה זו אפילו מופצת על-ידי פרופסורים באוניברסיטאות יוקרתיות בארה”ב.

עם זאת, הבעיות החברתיות של היהודים בינם לבין עצמם אינן מצדיקות את שלילת קיומו של העם בארצו או את דריסת זכותו להגדרה עצמית במולדתו. לא יעלה על הדעת לסלק עם שלם מארצו בשל בעיות חברתיות המתרחשות בקרבו. משול הדבר למשפחה או לכל מדינה אחרת אשר חווה חיכוכים במישור החברתי. לא ייתכן כי יטענו טענה שכזו כלפי משפחה ויסלקו אותה מביתה, או כלפי ישות כמו ארה”ב אשר חווה משבר על רקע פוליטי וחברתי בימים אלו. אז מדוע טענה זו מוצדקת כלפי ישראל?

עלינו להפנים כי יהודי ארצות המזרח וצפון אפריקה תרמו רבות למען התנועה הציונית מעבר לעלייתם לארץ ישראל והתיישבותם במעברות. כמו כן, העם היהודי והתנועה הציונית בפרט מגוונים מאוד, אינם מייצגים סוג אחד של יהודים, וכמובן לא לאומנות לבנה..

פורסם במקור בזמן ישראל