הפגנות הן לא מחזה יוצא דופן באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. אקטיביזם של סטודנטים הוא מסורת מהודרת בקמפוס שלנו. אבל אירועי ‘שבוע האפרטהייד הישראלי’ של מרץ לא היו מחאה שלווה לזכויות האזרח.
אף אחד לא נפגע, למיטב ידיעתי, אבל רטוריקה רעילה שכזאת יכולה להזיק לא פחות. באותו שבוע בהפגנה במקגיל, נער רדיקלי צילם את עצמו קורע ושורף את דגל ישראל מול בית ספר יהודי במונטריאול. הוא לא פצע איש, אבל מעשיו ייצגו אמירה עוצמתית ומדאיגה מאוד.
כשהתקרבתי לספריית מקגיל, שמעתי סיסמאות אלימות מתרוצצות על קירות הבניינים שלנו, דברים כמו,
“מקגיל, מקגיל, אנו מאשימים אותך ברצח עם!”
ו” אני מאמין, אני מאמין… אני מאמין שפלסטין תהיה חופשית, מהנהר ועד הים!”
כשהתקרבתי, ראיתי המון אנשים – רבים נראו לא סטודנטים – לובשים צעיפי כאפיה פלסטיניים, עטויי דגלי פלסטין. הקהל הקיף צעיר שהתנדנד הלוך ושוב והוביל את המפגינים במנטרות אנטי-ציוניות. חלקם היו בערבית, אבל הם אמרו:
אינתיפאדה עד המוות! מהפכנים, לרחובות!
ובאנגלית, הם גם קראו:
פתרון אחד! מהפכת האינתיפאדה! מאבק מזוין מוצדק.
אסיפות שלום חיוניות לדמוקרטיה. אבל זה מטריד להיות סטודנט יהודי בקמפוס כאשר ארגון “סטודנטים בסולידריות עם זכויות האדם הפלסטיניות” (SPHR) מזמין ארגונים חיצוניים – תנועת הצעירים הפלסטינים (PYM), מונטריאול למען פלסטין ((Montreal 4 Palestine ואחרים – להתנהג אלינו בבריונות בשביל להיכנע. זה מטריד במיוחד, מכיוון שקבוצות אלה אוהדות לכאורה, אם לא קשורות (באמצעות הארגון הלא ממשלתי “סמידון: רשת סולידריות אסירים פלסטיניים”) לגורמים קיצוניים כמו החזית העממית לשחרור פלסטין.
PYM, למשל, שיבחה בגלוי את הטרוריסטים כ”גיבורים”. הוא הציג דגל של PFLP בהפגנה בניו יורק בשנה שעברה, ולעתים קרובות הוא מפיץ תמונות זהות לאלו של PFLP (בניכוי סמל החתימה שלהם).
לטקטיקות כאלה אין שום קשר ל”סולידריות”. כאשר המשתתפים שרים סיסמאות מהפכניות ואלימות, הם לא עוזרים לאף אחד: הם מכבדים את האשליות הצדקניות שלהם ודוגלים נגד פתרונות שיעזרו למעשה לפלסטינים. כפי שכתבתי בטור קודם, SPHR וארגונים דומים הוקמו כדי להתנגד להסכמי אוסלו. הם דוחים כל נורמליזציה עם ישראל. הם לא רוצים “לפתור” את הסכסוך הערבי-ישראלי: הם רוצים לנצח בו, בכל מחיר.
לטקטיקות כאלה אין שום קשר ל”סולידריות”. כאשר המשתתפים שרים סיסמאות מהפכניות ואלימות, הם לא עוזרים לאף אחד: הם מכבדים את האשליות הצדקניות שלהם ודוגלים נגד פתרונות שיעזרו למעשה לפלסטינים. כפי שכתבתי במאמר קודם, SPHR וארגונים דומים הוקמו כדי להתנגד להסכמי אוסלו. הם דוחים כל נורמליזציה עם ישראל. הם לא רוצים “לפתור” את הסכסוך הערבי-ישראלי: הם רוצים לנצח בו, בכל מחיר.
היו לי ספקות לגבי חוסר היכולת שלהם להשתתף בדיונים בתום לב לפני 2022, כאשר הקמפוס של מקגיל נפל לכאוס מוחלט בעקבות משאל העם הבלתי חוקתי של מדיניות הסולידריות של פלסטין. אם עדיין יש לי הסתייגויות כלשהן, התנערתי מהן במרץ. בזמן שצפיתי במחאה (וצילמתי, אני מודה), מנהיג אקטיביסט התעמת איתי ועם חבר שלי. ניסינו להרגיע את המצב, ושאלנו אם כולנו יכולים להסכים ששלום יהיה הטוב ביותר עבור כולם. האיש צחק ושאל אם “באמת חשבנו שהמחאה נוגעת לשלום?”
רציתי להבין את נקודת המבט שלו, אז שאלתי אותו מה פירוש “אינתיפאדה” לדעתו. הוא מעולם לא ענה ישירות על השאלה הזו, אבל הוא הבהיר את כוונותיו. התווכחנו על הניואנסים ההיסטוריים של הסכסוך הערבי-ישראלי – אפילו הסכמנו על כמה דברים – אבל היה קשה לנהל דיון אמיתי כי הוא טען שוב ושוב טענות מקוממות ופוגעניות. למשל, הוא התעקש ש”יהודים הם כמו נאצים”, וש”כל הציונים תומכים בפאשיזם”. הוא אפילו ניסה לשכנע אותי שהמחאות כיום במדינת ישראל אינן על רפורמה משפטית אלא על “שמירה על אפרטהייד”.
כששאלתי אותו מה הוא יעשה בנוגע לסטטוס קוו, הוא אמר שהוא תומך בארגון הטרור העזתי חמאס, כי הם “היחידים שמתנגדים”. הוא גם הגן על ‘גוב האריות’ של שכם, פלג טרור חדש יותר שלקח אחריות על התקפות על אזרחים, כ”גיבורים” ו”שהידים”. כשסיימנו סוף סוף את שיחתנו, הוא סירב ללחוץ את ידי, ואמר (מילה במילה) שהוא לא רואה בציונים אנושיים.
התוצאה הזו הייתה גרועה מספיק. גרוע מכך שרוב הסטודנטים שראו את המחאה כנראה לא ניהלו את השיחה הזו, וכתוצאה מכך אולי העמידו את ההפגנה בצורה שווה עם מחאות עידן זכויות האזרח, או אפילו אקטיביזם לשינויי אקלים. SPHR משקיעים הרבה אנרגיה כדי לקדם את הרושם הזה, ונראה שזה עובד. למרות שאני יודע למה זה אבסורד, למשל, להשוות בין לאומיות פלסטינית לסנגור ילידים בקנדה – ומדוע אין בסיס לקרוא לישראל משטר “רצח עם“, מתנחלים-קולוניאליים – לא כולם יכולים לסנן את ההצהרות הללו.
נהגתי להאמין בתמימות לחבריי היהודים האנטי-ציוניים, שטענו שתנועת החרמות, ההשקעה והסנקציות (BDS) נגד ישראל עוסקת בביקורת בדרכי שלום על ישראל, ולא בהשמדתה. זו הסיבה שכתבתי את המאמר שלי (שנשמע עכשיו אירוני) משנת 2019 של McGill Tribune, “McGill היא לא אוניברסיטה אנטישמית”. אבל מפגשים כמו אלה שהיה לי במרץ הזה – שלא לדבר על נטייתם לעסוק בתיאוריות קונספירציה אנטישמיות, לדחות טענות של ניצולי הטרדה מינית מטעמים פוליטיים, ועוד – מצביעים על כך ש SPHR הוא לא עם כוונות טובות, כפי שפעם חשבתי.
ייתכן שרוב הסטודנטים לא מבינים מה זה SPHR, מכיוון שסטודנטים שעושים עיתונות מאוימים (או מוטים) מכדי למתוח עליהם ביקורת. עיתוני קמפוס כמו The McGill Daily, כרגיל, לא הזכירו את הסיסמאות האלימות כשדיווחו על ההפגנות השנה. “הטריבון” (The Tribune ), (הסירו לאחרונה את “מקגיל” משמם) לא כיסו את זה בכלל. אני לא מופתע: העמדה האנטי-ציונית של ה”דיילי” ידועה, והטריביון דחה לכאורה מאמר של סטודנטים בגלל שהוא קרא למועדון קוויר על אפליה לרעה של ציונים. בינתיים, למרות שאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת מקגיל (SSMU) הטילה סנקציות סוף סוף את SPHR בשנה שעברה, זה היה בגלל שהמועדון העליב את מועצת המנהלים של SSMU, לא בגלל אנטישמיות.
הסטודנטים חייבים להבין שהברית של SPHR עם מטרות פציפיסטיות ומתקדמת היא פארסה. למרות שהפוסטים שלהם ברשתות החברתיות עשויים לשבח “אי ציות אזרחי” לא אלים, בפועל הם לא מאמינים בכך. פשוט תשאלו אותם. עלינו להפסיק להמציא תירוצים למועדונים קיצוניים רק בגלל שהם משתמשים ברטוריקה של אחווה. הם צבועים והגיע הזמן שיותר סטודנטים יכירו בכך.
For English press here
