בחודש נובמבר 2020, הזדמן לי לצפות בכנס מקוון של אוניברסיטת ניו יורק (NYU) של תנועת ה-BDS, תנועה רדיקלית שקוראת להחרים את ישראל על רקע טענות כוזבות של פגיעה בזכויות הפלסטינים. בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות: ארה”ב, דרום אפריקה, צ’ילה ואיטליה. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי לדעת שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך.
למנחת הכנס ביומו הראשון קוראים ד”ר רפיף זיעדה. זיעדה גרה כיום בלונדון, למדה בעברה באוניברסיטת יורק בקנדה ובמקור נולדה בלבנון; כן, מדובר באותה לבנון שתושביה נאנקים כבר עשרות שנים תחת שלטון הטרור של ארגון החיזבאללה, אבל כנראה שהסבל של בני עמה של זיעדה לא מספיק חשוב כדי להתרכז במחוללי הטרור העיקריים במזרח התיכון.
במקום זה, זיעדה טוענת שהפלסטינים הם אלה שסבלו במשך עשרות שנים מהקולוניאליזם הישראלי, ופה היא כבר חוטאת בטעותה. לא מדובר בקולוניאליזם, כיוון שהרעיון של יהודים כ”מתנחלים-קולוניאליסטים” מופרך בקלות. שפע של ראיות מוכיחות שהיהודים הם האוכלוסייה הילידית של אזור דרום הלבנט; תיעודים היסטוריים וגנטיים מציבים את היהודים שם לפני למעלה מ-2,000 שנה, ויש עדויות שאין עליהן עוררין על מגורים מתמידים של יהודים באזור.
זיעדה לא הועילה בטובה להסביר כיצד אחרי שמשאבים רבים הושקעו ברשות הפלסטינית על ידי הקהילה הבינלאומית בבניית תשתיות, מוסדות וחברה אזרחית, הרשות לא הצליחה להקים ולבסס באופן ראוי את התשתית המתחייבת להקמת מדינה דמוקרטית ומתפקדת. אחת הבעיות היא שחיתות בצמרת השלטון הפלסטינית שמעלימה כספים ומתנהלת באופן בעייתי כלפי עמה.
קריאתו של הפאנל להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים הוא רעיון של שנאה גרידא, שנאה כל כך מעוורת שהיא לא חושבת אפילו על הסטודנטים הערבים בישראל, ששיעורם עלה מאד באוניברסיטאות בשנים האחרונות. בין השנים 2010–2019 עלה אחוז הסטודנטים הערבים באופן משמעותי כמעט בכל התארים: בתואר ראשון – מ-13.1% ל-18.1%, בתואר שני – מ-7.4% ל-14.6% ובתואר שלישי – מ-5.2% ל-7.0%, בהתאמה. לכן, החרמה של מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמה של הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה שבשביל תנועת ה-BDS, יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל.
עוד דובר בכנס היה ג’רמי פיליפס, סטודנט מדרום אפריקה, שכיהן כיו”ר הפורום לסולידריות פלסטינית באוניברסיטת קייפטאון; הוא כנראה לא באמת יודע מהי סולידריות. ג’רמי טוען שלא קיים חופש ביטוי בקמפוסים בישראל, אבל האוניברסיטאות בישראל הן מוסדות עם חופש ביטוי גמור לחלוטין. סטודנטים ומרצים יכולים להתבטא כפי שהם רוצים וחלקם אפילו קוראים לאינתיפדה. הייתי מצפה מג’רמי, כאזרח דרום אפריקאי, להבין את ההבדלים בין האפרטהייד שהיה שם לבין המצב כיום במדינת ישראל. ג’רמי יותר ממוזמן – חופשי אפילו – להיכנס לאוניברסיטה ישראלית ולראות איך החופש ניתן שם לכולם, כולל אלה שמפגינים ומוחים בחופשיות למען הפלסטינים.
דרשתי בראמבאט, סטודנטית באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בארה”ב, ארגנה קמפיין להחרים חברות מסחריות אשר פועלות במדינת ישראל. החלטה חסרת כל היגיון כלכלי, חברתי ופוליטי לאור העובדה שנכון למרץ 2020, עבדו בישראל כ-87,000 פלסטינים.
משתתפי הפאנל שוכחים שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים כשהמפעל של חברת “סודה סטרים” הועבר משטחי יהודה ושומרון לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים. והנה עוד דוגמה כיצד משתתפי הכנס אינם דואגים באמת לרווחת הפלסטינים.
דרשתי טוענת שישראל הבריחה את הערבים מבתיהם במלחמת העצמאות. אך לפי בני מוריס, פרופסור להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתמחה בכתיבה היסטורית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, לא מדובר בתכנון מראש: “היישוב היהודי לא נכנס למלחמת 1948 עם תכנית-על לגירוש הערבים, ומנהיגיו הפוליטיים והצבאיים מעולם לא אימצו תכנית שכזו. מה שקרה היה בעיקרו אקראי .וכתוצאה מהמלחמה”
עוד טוען פרופסור מוריס ש: “רוב הכפרים והעיירות [הערביים] פשוט התרוקנו בהתקרב ריח הקרב”.
אחת הבעיות הכי גדולות באותם כנסים אנטי-ישראלים היא פרופגנדה שקרית ושטיפת מוח לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות יוקרתיות כמו בראון, הווארד, קולומביה ואחרות בארה”ב. כך ניתנת הלגיטימציה להרעיל בשנאה ובדיות צעירים שייקחו וכבר לוקחים תפקידי מפתח אצל מנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית.
נכתב על ידי תום יוחאי, עמית קאמרה בקמפוס באוניברסיטת בן גוריון לשנת 2020-2021.
.למאמר המלא לחצו כאן