המקורות הסובייטיים של האנטי-ציונות השמאלנית

ב-27 במרץ, חוקרת מכון כנען איזבלה טבארובסקי הובילה דיון באוניברסיטת מיאמי בנוגע לשורשים הסובייטיים של האנטי-ציונות המודרנית בחסות CAMERA בקמפוס, Canes for Israel ו-UM Hillel. כפי שכותבת טבארובסקי במאמר ל”פאתום”, הקמפיין האנטישמי הגלוי של הסובייטים “הצליח לרוקן את הציונות ממשמעותה כתנועת שחרור לאומית של העם היהודי ולשייך אותה במקום לגזענות, פשיזם, נאציזם, רצח עם, אימפריאליזם, קולוניאליזם, מיליטריזם. ואפרטהייד”. באופן לא מפתיע, סטודנטים בקמפוסים במכללות ובאוניברסיטאות ברחבי המדינה שומעים לעתים קרובות טענות דומות, אם לא זהות, של קבוצות אנטי-ציוניות כמו Students for Justice in Palestinian (SJP), Solidary for Palestinian Human Rights (SPHR) ו-YouTube Voice for Peace (JVP).

מסע התעמולה הסובייטי כלל מרכיבים רבים והשתמש במדיומים רבים כדי להשיג את מטרותיו. בשנת 1951 נכלא רודולף סלנסקי, קומוניסט צ’כי מוביל, והודה בקנוניה ציונית בעינויים קיצוניים, שעליה קיבל עונש מוות. בשנת 1952, בליל המשוררים הנרצחים (הרוגי המלכות בברית המועצות), הוציא סטלין להורג שלושה עשר אינטלקטואלים יהודים שתמכו בברית המועצות, אך סטאלין האמין כי הם אשמים בהצבת נאמנותם האמיתית עם ישראל ו”המחנה האימפריאליסטי”, בין היתר. 

בקמפוסים כיום, הקונספירציה המעוותת הזו באה לידי ביטוי באמצעות טירגוט של סטודנטים יהודים על תמיכה במדינת ישראל. בשנת 2019, תא פוליטי של “סטודנטים למען צדק בפלסטין” באמורי פרסם הודעות פינוי על דלתותיהם של סטודנטים יהודים; ההודעות כללו סטטיסטיקות על בתים פלסטינים שנהרסו על ידי ישראל, והקבוצה קיבלה אישור ממחלקת המגורים בקמפוס לפרסם אותן. כמו במערכה הסובייטית, יהודים היו ממוקדים למרות הטענות שישראל היא עניין נפרד. בפברואר השנה תקף SJP באוניברסיטת שיקגו את רעיון הזהות הלאומית היהודית, בטענה שהוא הומצא על ידי התנועה הציונית. דויד אפונה, עורך ראשי ב-Algemeiner Journal, מדווח כי “המנבא הגדול ביותר [לתקריות אנטישמיות] הוא נוכחות [בקמפוס] של קבוצת סטודנטים למען צדק בפלסטין”. 

טקטיקה נוספת שבה השתמשה התעמולה הסובייטית הייתה להטיל ספק בטרגדיה היהודית של השואה. ב-1961, הסובייטים פיקפקו בגלוי בתוקף של משפט אייכמן וטענו שישראל הולכת בעקבות גרמניה הפשיסטית. אייכמן, אדריכל בכיר של הפתרון הסופי נתפס ב-1960 על ידי כוחות מיוחדים ישראלים בארגנטינה ולאחר מכן נשפט, הורשע והוצא להורג בישראל. כשהמשפט התקרב, החלה העיתונות הסובייטית לתקוף את סנגורו של אייכמן, כינתה את ישראל בוגדת בזכר קורבנות השואה על ידי עבודה עם “יורשיו של היטלר” במערב גרמניה, ואף טענו שישראל ומערב גרמניה קשרו קשר למנוע מנאצים להגיע לדין! 

כיום, קבוצות אנטי-ציוניות שומרות על מורשת האנטישמיות הסובייטית בחיים, ועושות השוואות בין ציוניות לנאציזם באופן שגרתי. למרבה האירוניה, התעמולה האנטי-ציונית הסובייטית עצמה שאבה רבות מהתעמולה הנאצית האנטי-יהודית; תורמים בולטים רבים של חומר תעמולה, כמו טרופים קיצ’קו, יורי איבנוב, לב קורנייב ואחרים מיחזרו ללא בושה רעיונות ישירות מהפרוטוקולים של זקני ציון ומיין קאמפף. בין הרעיונות שהעלו הייתה דחיית הקמת אומה יהודית. 

במקום זאת, הם השוו בין ציונות לרוע עכשווי והציגו את היהדות כדת הגזענית והנחשלת ביותר שידע העולם, ואפיינו את היהודים כ”בוגדים” של העולם. 

דוגמה נוקבת לכך היא ההשוואה בין חוקי נירנברג לחוק הלאום של ישראל. חוק הלאום אינו פוגע בזכויותיו של אזרח ישראלי כלשהו, בין אם הוא יהודי, ערבי או אחר. הסובייטים אף האשימו את היהודים בהשמדת יהודים ולא-יהודים כאחד במהלך מלחמת העולם השנייה. 

באופן דומה, זו תופעה ידועה אצל מרצים וסגל באוניברסיטאות להשוות את צבא ישראל לנאצים. שאהד אבוסלמה, פרופסור באוניברסיטת שפילד בבריטניה, מצאה שמקובל שסטודנט שנה א’ ישווה את מעורבותה של ישראל בעזה עם “השואה”. עמית ה-CAMERA נועם פרוכטר התייחס להשוואה השקרית והבעייתית הזו במאמר שהוצג ב”Algemeiner”. 

אחד הניצחונות הגדולים של מכונת התעמולה הסובייטית היה אימוץ החלטת האומות המאוחדות ב-1975 של “ציונות היא גזענות“. לביטולו ב-1991 הייתה השפעה מועטה מבחינת עמדת האו”ם כלפי ישראל מאז. עד כה, ישראל היא המדינה המגונה ביותר בעולם על ידי האו”ם; נתונים סטטיסטיים מ-2020 ממחישים במיוחד: ישראל קיבלה שבע עשרה גינויים מהאו”ם, בעוד שכל שאר המדינות ביחד, כולל משטרים כמו איראן וצפון קוריאה, קיבלו שש. בקמפוס, ישראל מואשמת לעתים קרובות בעילה של אותה תביעה. בהקראת שירה של קורנל SJP, אחד המשתתפים הגדיר את ישראל כ”מדינה גזענית, בלעדית, התומכת בעליונות”. 

לאורך כל הקמפיין האנטי-ציוני שלהם, הקו הסובייטי הרשמי היה שאנטי-ציונות לא שווה לאנטישמיות. “למרות שמספר הספרים וההכפשות האנטישמיים גדל כאן ברציפות מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, החודשים האחרונים הביאו תוספות חדשות יוצאות דופן לז’אנר הזה. רשמית, הם מתויגים ‘אנטי-ציוניים’. פקידים סובייטים דוחים בתוקף הצעות ש’אנטי-ציונות’ פירושה ‘אנטישמיות’. 

בעיני רבים מיהודי ברית המועצות, הבחנה זו היא ללא הבדל, נכתב במאמר מהוושינגטון פוסט (1979). יורשים לתיאוריה זו יש בשפע, כולל סטודנטים למען צדק בפלסטין שהפיצו באופן פעיל קונספירציות כאלה היום. 

ניתן למצוא מקרים רבים של ניסיונות של קבוצות אנטי-ישראליות לחסום באוניברסיטאות ובעיריות את אימוץ ההגדרה של IHRA לאנטישמיות – המגדירה סוגים ספציפיים של טענות אנטי-ישראליות כאנטישמיות. ב-CUNY, נרדין קיסוואני, נשיאתה לשעבר של סניף SJP של CUNY, צייצה בטוויטר, “#IHRAoutofCUNY אנחנו יודעים טוב מדי שהשילוב התכליתי הזה של אנטישמיות עם אנטי-ציונות משמש נגד פלסטינים ומארגנים למען פלסטין. עלינו להגן על זכותנו להתארגן ולדבר נגד דיכוי”. 

אין ספק שניתן לאתר את האנטי-ציונות והאנטישמיות השמאלנית של ימינו למסעות תעמולה סובייטיים מסיביים נגד המערב. קבוצות סטודנטים, מדיניות אוניברסיטאית, סיקור תקשורתי ויחסים בינלאומיים השתמשו ברטוריקה מזיקה והשקפות חד-צדדיות, יחד עם קונספירציות והגדרות שגויות גסות, בפעילותם הקשורה בישראל. הכרת מקורות הפעולות והדעות הללו היא הצעד הראשון, ואולי החשוב ביותר, ביצירת דיאלוג מאוזן וכן יותר. 

הסובייטים התאימו את המסרים האנטי-ציוניים שלהם לכל קהל אליו הגיעו ולא היו מוגבלים לגבולות הפיזיים של ברית המועצות. בכל מקום שבו היו תאים קומוניסטיים פעילים, בכל שידור רדיו שנשלט על ידי מוסקבה, בכל בית דפוס שקיבל הוראות מהקרמלין, הדמוניזציה של הציונות הופיעה בצורה בולטת והייתה קשורה תמיד לאירועים אקטואליים כדי לשמור על גחלת השנאה העתיקה ביותר בעולם.

    .נכתב על ידי אבנר ישורון הוא עמית קאמרה בקמפוס לשנים 2021-2022 באוניברסיטת מיאמי. תורגם על ידי מור ירושלמי

For English press here