מי רשאי לדבר על ישראל?

ישראל היא משטר אפרטהייד שמבצע רצח עם, וכל מי שלא מסכים עם הקריאה הזו של ההיסטוריה הוא קנאי לבן-עליון שמקדם אלימות שאסור לאפשר לה להיכנס לקמפוס. “

נשמע מוכר?

קריאה רדיקלית זו, שאינה נתמכת על ידי שום ראיה, היא השגרה שסטודנטים רבים באוניברסיטה נחשפים אליה ברחבי בריטניה ואמריקה. בכל פעם שאנשים מנסים להציג השקפה חלופית, או מדברים על איך שני הצדדים יכולים להתקיים בשלום, עולים איומי אלימות, והמחאה הבלתי נמנעת נהגה להשתיק את הדוברים בטענה שדעותיהם ראויות לגינוי.

ב-20 במרץ, ה- Israel Society של KCL  )קינגס קולג’ בלונדון(, שאני המייסד שלה, הייתה אמורה לקיים שיחה דו-מפלגתית בין שני היו”רים של הלייבור Friends for Israel ו-Conservative Friends for Israel, סטיב מקייב וסטיבן קראב. הם מייצגים בערך 25% ממפלגת הלייבור ו-70% מהמפלגה השמרנית.

כאשר Liberate KCL שיתפו פוסט באינסטגרם הקורא לאנשים למחות על אירוע “העליונות הלבנה” שלנו, הדוברים היו מודאגים בגלל מקרים קודמים של הפגנות אלימות ופרועות.

מכיוון שסטיב מקייב וסטיבן קראב לא יכלו להיות חששו לביטחונם ב- KCL בתאריך המקורי של האירוע, 7 במרץ, האירוע כבר הועבר לווסטמינסטר ונקבע מחדש ל-20 במרץ. עם זאת, מכיוון שהפרלמנט לא יכול היה להבטיח את שלומם, לאחר שה- Israel Society של KCL קיבלה מידע פנימי על כך שתתקיים מחאה בתוך הפרלמנט, הדוברים פרשו מהאירוע בגלל הסיכון לאלימות.

יש היסטוריה ארוכה של הפגנות אלימות נגד ישראל. הופעתו של חן מזיג ב-UCL ב-2016 הובילה לשבירת חלונות והמשטרה הוזעקה לפנותו. ביקורו של עמי אילון ב- KCL נתקל בכיסאות שנזרקו והשמדת רכוש בשנת 2016. נאומו של סגן ראש הממשלה לשעבר, דן מרידור, בשנת 2018 הוביל להטרדות והפחדות, כאשר סטודנטים קיבלו “אצבע משולשת” בצאתם מהאירוע. איומים של אלימות הושמעו על שגרירת ישראל ציפי חוטולבי כשביקרה ב-LSE בשנה שעברה והמפגינים קראו ל”אינתיפאדה” כשיוסף חדאד נאם ב-UCL בחודש שעבר.

מה שקרה הוא שהנרטיב הפך חד צדדי לחלוטין, שבו כל ניואנס, כל אמון שניתן לישראלים או לציונות, האמונה שליהודים צריכה להיות זכות הגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית, התבטלו בקרב קהילת הסטודנטים. חוסר הסובלנות הזה משתרע על כל סוג של נרטיב אלטרנטיבי, החל מישראלים בעלי יכולת להגן על עצמם מפני פעולות טרור, ועד לגישות לסיום הסכסוך בדרכי שלום, כפי שחן מזיג ניסה לעשות ו-KCL ישראל קיוותה לגלות השבוע.

נרטיב נפוץ במחנה האנטי-ציוני, טענה ששמעתי באירוע וואדה חנפר בנובמבר, הוא שהלובי הפרו-ישראלי משתיק ומכוון לכל אחד פרו-פלסטיני. אולם נראה כאילו כמעט בלתי אפשרי שהקול הפרו-ישראלי יישמע בקמפוס בכלל. למעשה, אנשים נראים ממש מפוחדים להביע דעות אפילו פרו-ישראליות קלות. שאלו כל סטודנט יהודי באנגליה אם הוא מרגיש בנוח להסתובב בקמפוס מזכרות שמראה את מגן דוד או את המילה ‘ישראל’. התשובה שלהם צפויה לחלוטין.

לשם המחשה, הפעלתי דוכן במהלך שבוע השלום בשנה שעברה, התגובה הפרו-ישראלית לשבוע האפרטהייד, הדוכן כלל שיחות פוריות על ישראל והסכסוך. זה סומן כ”מחאה פרו-ישראלית” בקבוצת הווטסאפ שלי בקורס ואנשים הרגישו מאוד בנוח להביע תוקפנות כלפי באופן אישי על השתתפותי, כמו כן אנשים הביעו כמה זה נורא שצריך לתת לדוכן כזה להתקיים בקמפּוּס.

זה מדאיג מאוד את תומכי חופש הביטוי. נוצרה תרבות של הפחדה שבה בשום מקום, אפילו לא בפרלמנט הבריטי, ניתן להביע דעות החורגות מהנורמה החדשה הזו – אפילו דעות שהן לגמרי מיינסטרים כמו פתרון שתי המדיות, שמפלגת השמרנים והלייבור הבריטיות  תומכות בה.

לא ניתן להבטיח שהאירועים של ה-  Israel Society של KCL יהיו שלווים ללא האשמה של האנשים המעורבים בהם. אנשים שרוצים לייצג עמדה מחוץ לנרטיב שישראל היא מתנחלת נאלצים לעבור הרבה יותר תהליכים ביטחוניים ולהתגבר על החשש מאיומים, אלימות ונידוי חברתי. לדוגמה, האירוע שלנו בפרלמנט סומן כתומך ב”עליונות לבנה” רק בגלל שאיננו מסכימים עם טענת “האפרטהייד“.

השבוע נואם חומסקי נואם על ישראל למען הסניף הסטודטיאלי של סטודנטים למען צדק בפלסטין ב- KCL. לא תהיה מחאה, אני גם לא מציע שצריכה להיות. אני חושב שרבים פרו-ישראלים מאמינים שצריך לקיים דיון פתוח ויכולת להביע דעות משני הצדדים.

אף אחד שמעריך ברצינות את הדמוקרטיה ואת היכולת לדבר בפתיחות לא צריך להיות בוטה על כך. תרבות הביטול הזו פירושה שמיעוט אתני, ורבים שאינם יהודים הרואים בישראל מדינה דמוקרטית, אינם מסוגלים להביע או לשמוע דעות על ישראל החורגות מהנרטיב הנורמטיבי. ב- KCL יש את הזכות להפגין בדרכי שלום. האוניברסיטה צריכה לוודא ש’בשלום’ היא מילת המפתח כאן.

זה צריך להדאיג מאוד יהודים רבים, תומכים בחופש הביטוי ומי שמדמיין את האוניברסיטה כמרכז לריבוי דעות ולמידה. השערורייה ב- NUS  )איגוד הסטודנטים הלאומי( של אנגליה הראתה לנו שמוסדות יכולים להתעלם מדאגות של קהילות יהודיות במשך עשרות שנים ולאפשר לסביבה עוינת להתבסס. אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב באוניברסיטה. סטודנטים פעילים צריכים לעזוב את בועת הצדקנות וחוסר הסובלנות שלהם, ולהבין שדעותיהם אינן היחידות שראויות לראות את האור. כחברה, איננו יכולים לאפשר לטקטיקות הגלות הללו לשלוט בשיח הפוליטי שלנו.

For English press here