“Encounters” (מפגשים) היא סדרה של וובינרים המתפרסמים בעמוד היוטיוב של המכון לחקר השואה, רצח עם וזיכרון של אוניברסיטת UMASS שבארה”ב ומנוהלים על ידי מנהל המכון, פרופסור אלון קונפינו. .ביקורת תמיד חשובה, אבל גם צריכה להיות עניינית, במיוחד כאשר עולים ממנה טענות קשות. הוובניר שאירח קונפינו ב-08.03.22 לקחו חלק גם פרופסור עמוס גולדברג וד”ר ראיף זריק לא היה מהסוג הענייני. בעוד שהם תקפו את ההגדרה של IHRA (הברית הבינלאומית לזיכרון השואה), על כך שהיא “לא מאפשרת” ביקורת “לגיטימית” על ישראל, ושהיא נועדה לשמש ככלי הסברתי ישראלי, הם בעצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים בתנועת ה- BDS.
פרופסור אלון קונפינו הוא היסטוריון תרבות ישראלי. כיום הוא משמש כמנהל המכון לחקר שואה, רצח עם וזיכרון ופרופסור להיסטוריה ולימודי יהדות באוניברסיטת מסצ’וסטס אמהרסט (UMASS). פרופסור עמוס גולדברג הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, וחבר במכון המחקר ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. גולדברג עוסק בחקר השואה וזכרה מתוך הצומת שבין היסטוריה, תיאוריה ביקורתית וספרות .
הפרופסורים קונפינו וגולדברג לקחו חלק בניסוח הגדרת הצהרת ירושלים על האנטישמיות (JDA). ובחרו לדחות את ההגדרה של IHRA. ה- מכיל חלקים מאד בעייתיים ,JDA מפני שהם משמשים כר לביטול דאגות אודות אופנים שונים של אנטישמיות במקום לעמוד אל מול האנטישמיות. לטענתם של קונפינו וגולדברג “רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על מדינת ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים”. עם זאת, ההגדרה של IHRA לא שוללת כלל זכויות של פלסטינים ולא לוקחת צד כזה או אחר בסכסוך הישראלי פלסטיני. ה- JDA גם טוען כי חרם, ביטול השקעות וסנקציות נגד ישראל אינן בהכרח אנטישמיות. קביעה זו נועדה ככל הנראה ליצור בלבול לגבי האופי האנטישמי של תנועת החרם BDS כנגד ישראל.
ד”ר ראף זרייק שהשתתף איתם בוובניר, הוא משפטן, מומחה לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המשפט, מרצה לדיני קניין ותורת המשפט במכללה האקדמית אונו, מנהל שותף אקדמי של מרכז מינרווה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. הוא מיוזמי ומנסחי מכתב שיצא,בחודש נובמבר 2020 בו קבוצה של 122 חוקרים, עיתונאים ואנשי רוח ערבים פרסמו מכתב פתוח בכמה שפות, בגנות האנטישמיות תוך כדי שהם דוחים את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות.
כפי שכבר בטח הבנתם, אחת הבעיות הגדולות בהתנגדות שלהם ב IHRA, היא התארים והמעמד האקדמי שלהם “שמעניקים להם סמכות” כשופטים מהי ההגדרה המתאימה לאנטישמיות, זאת לצד הדעות והפעולות האנטי-ציוניות שלהם החושפות שהם אינם אובייקטיביים בסוגייה.
הפרופסור קוניפנו וגולדברג חתמו על עצומה הקוראת לממשלת גרמניה לדחות החלטה המשווה BDS לאנטישמיות. המכתב גם ביקש מגרמניה להמשיך לממן ארגונים התומכים BDS ש”חושפים הפרות חמורות של החוק הבינלאומי”. כחותמי העצומה וכתומכי BDS אין זה מן הנמנע שהגדרת ה- JDA אותה ניסחו, לא מחשיבה את ה- BDS כאנטישמי. התמיכה שלהם – בתנועת ה BDS שהקומה על ידי עומר ברגותי, אשר מתנגד לדיאלוג כלשהו בין ישראלים לפלסטינים ומטרתו היא לשים קץ לישראל –נחשבת לאקט אנטישמי.
קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך אותוספר שכותרתו “השואה והנכבה”, שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי “הנכבה” כביכול הייתה “טיהור אתני”. אלה בדיוק סוג הדברים ש IHRA נועדה למנוע. ההשוואה הפסולה בין מדינת ישראל למשטר הנאצי מלאה באנטישמית.
פרופסור עמוס גולדברג חתם על עצומה נגד משטרת ישראל, לאחר ששוטר ישראלי הרג מחבל מתפרע שירה לעברו זיקוקים. מדובר פה על האיוולת החוזרת על עצמה של ציור מחבלים פלסטינים כשוחרי שלום “המדוכאים” על ידי המשטרה הישראלית, בעוד שברחוב הפלסטיני הם מתקבלים בכבוד מלכים.
בוובינר ד”ר ריף זריק תקף את ההגדרה של IHRA וטען שהיא מבצעת סטנדרט כפול, מצד אחד היא מגנה את האנטישמיות ומצד שני היא מדירה פלסטינים מהדיון השמי. ד”ר זריק מתלונן על סמנטיקה בטענה של אפליה. אך למעשה המושג “Antisemitimus ” התחיל לצוץ בגרמניה בסוף שנות ה-70 של המאה ה- 19. חרף שהמונח אנטישמיות נוגע לכלל העמים השמיים ולעת העכשווית, הוא שונה, למונח נפוץ המתאר שנאת יהודים. אולם כפי שתאוריות שונות נמוגו או התחדשו, נראה כי האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה מן העולם. לאחר האנטישמיות הדתית הגיעה האנטישמיות המודרנית ולאחר הקמתה של ישראל, הוירוס האנטישמי עבר אדפטציה נוספת, וריאנט חדש הקושר את ההצדקה באנטישמיות בקיומה של ישראל.ד”ר זריק בעצמו חוטא בוובינר באימרה שישראל מבצעת טיהור אתני כלפי אוכלוסייה ערבית; השוואה לא נכונה ומסוכנת. כך הוא מצטרף לרשימה המפוקפקת של אישים וארגונים המשווים מדינת ישראל למשטר הנאצי שבגרמניה, רטוריקה שאנו עדים לה יותר ויותר ברשתות ובקמפוסים.
הם צריכים לזכור ש IHRA אינה פועלת רק בישראל והיא לא זו שיזמה אותה. IHRA, פורסמה לראשונה על ידי סוכנות של האיחוד האירופי בשנת 2005, היא נמצאת בשימוש על ידי משרד החוץ האמריקאי מאז 2010. הארגון משמש לזיהוי של תקריות ושל גילויים אנטישמיים ברחבי העולם ולמניעתם. מ– 2016 IHRA הוא ארגון בין־ממשלתי העוסק בזיכרון השואה, בחינוך בנושא השואה, אנטישמיות, וחקר השואה, ושותף לניסיונות להילחם ברציחות עם ובזוועות המוניות בעולם (חברות בו 34 מדינות, עם כ–250 מומחים, מורים ומנהלי אתרי זיכרון).
ניתן לראות שמתקיים למעשה סטנדרט כפול דווקא אצל חברי הפאנל הטוענים כי ההתנגדות ל IHRA אינה אנטישמית, אבל מי שתוקפים את הגדרת IHRA לאנטישמיות הם בעיקר תומכי תנועת ה-BDS הקוראת להחרים את ישראל. בנוסף לכך, גם כאשר קמפיינים אנטי-ציוניים אינם כוללים תוויות אנטישמיות חד משמעיות, הם עלולים לגרום להתססה ואפילו לאלימות אנטישמית, כמו שראינו במבצע שומר החומות במאי 2021, כאשר מספר התקריות האנטישמיות זינק.
שלושת המוסקטרים של “הצדק” טוענים שלפי IHRA כל ביקורת על ישראל מהולה באנטישמיות, אך לא כך הדבר. שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, למשל בטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא גזעני טועה ומטעה. IHRA מגדירה טיעונים כאלה כאנטישמיים רק כאשר האפשרות היחידה המוצעת להקל עם הערבים והפלסטינים היא פירוק המדינה וחיסול זהותה היהודית. אותם “מבקרים” מבקשים חופש ביטוי מוחלט לקדם את השקפת עולמם, בלי טאבו על דברי עוינות. אך כשיש כל כך הרבה סיקור היסטורי, הוכחות חותכות של פעילים וארגונים אנטי-ישראלים המשתמשים ברטוריקה אנטישמית, אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שבין הביקורת הלא פרופורציונלית על ישראל ככלי ניגוח אנטישמי. הבעייתיות היא שאוטוריטות אלה מנצלים את כוח השפעתם בשביל לצבוע את ההיסטוריה בנרטיב שלהם, כך ש IHRA תאבד לגיטימציה והם יוכלו לקדם האג’נדה הפוליטית שלהם.