סוזן אבו אל-הווא מדברת באוניברסיטת קולג’ לונדון

Photo: Diliff/Wikimedia Commons

ב -20 באוקטובר אירחו חברי UCL של פלסטין והחברה הערבית והצפון אפריקאית של UCL דיון שכותרתו “סיפור פלסטיני: הסיפור מאחורי הסטטיסטיקה” עם הפעילה הפוליטית והסופרת הפלסטינית סוזן אבו אל-הווא. כתומכת נמרצת בתנועת החרם על ישראל (BDS), היא אינה יכולה לטעון שהיא פועלת למען זכויות פלסטיניות. מייסד ה- BDS, עומר ברגותי, קובע, “אין שום דיאלוג וקיום משותף … עלינו להפגין התנגדות משותפת… לא תהיה מדינה ציונית.” דבר זה לא רק הביא לפגיעה באזרחי ישראל – יהודים וערבים כאחד –  אלא גם בפלסטינים. באירוע סירבה לעסוק במציאות והנציחה פיקציות כהוכחות – רק מחבל בסיבה שלטענתה היא נלחמת. יכול להיות שלום ושיפור רק כאשר כל הקבוצות באזור מבקשות להכיר אחת בשנייה ובנרטיבים שלהם, במקום להנציח סכסוכים ואלימות.

בנושא הסכסוך קבעה אל-הווא: “שפה חשובה מאוד … זה לא סכסוך; זה מפעל של מתנחלים-קולוניאליסטים.” הצהרה כזו מכריחה מיד את הישראלים במגננה, שם הם זכאים להוכחת זכויות השיפוט שלהם.

קולוניאליסטית: “מדינה ששולחת מתנחלים למקום ומבססת את השליטה הפוליטית עליו.”

האם ישראל באמת מתאימה להגדרה זו? מתנחלים ציוניים מודרניים לא היו שליחים של מדינה זרה מסוימת, אלא אנשים שהחליטו לחזור מ -2000 שנות גלות. יתר על כן, בישראל הייתה נוכחות יהודית במשך כל אורך הגלות. למתג את ישראל כמפעל קולוניאליסטי רק מערער את העניין הפלסטיני. אני, יחד עם ישראלים רבים אחרים, מבינים את מצוקתם של הפלסטינים ומאמינים שגם להם יש זכות להגדרה עצמית ופיצוי על העקירה שלהם מישראל. למרבה הצער, ניסיונות ליצור קשרים להשגת מטרות אלה מתדרדרים לעיתים קרובות לכדי צעקות מאשימות, שכן כל צד מגן על עמדתו בשל צורות המידע השגויות המופצים באירועים מסוג זה.

אני מודעת לכך שנקודת המבט שלי עשויה להיות מושפעת על ידי נרטיב ישראלי, אך אני שואפת ללא הפסקה להבין את הפרספקטיבה הפלסטינית. למרבה הצער, למרות שהנרטיב המתנחל-קולוניאליסטי פגום מטבעו, התקשורת והחינוך הפלסטינים ממשיכים להנציח את הרעיון הזה, ובאופן הזה מייצרים כעס ואלימות מוטעים עוד יותר. על מנת ליצור עתיד טוב יותר לכולם, יש להשתמש במינוח מדויק, לצד מאמצים להבין זה את חוויותיו של זה. כאשר אל-הווא דורשת להשתמש במונח המוטה “מפעל מתנחלים-קולוניאליסטי”, היא מבטיחה שלעולם לא תוכל לנהל שיחה משמעותית. המומחיות שלה בפיקציות ניכרים בכתביה, אך למרבה הצער נפוצים גם במקומות אחרים.

בהמשך השיחה, אל-הווא התחילה לתאר כיצד ישראלים “גונבים את התרבות שלנו” בניסיון “לקבוע שהם ילידי הארץ”. במאמר שפורסם לאחרונה באל ג’זירה’ היא כתבה על יהודים מזרחים שקיימו קהילות במזרח התיכון ובצפון אפריקה – ותיארה אותם כ”יהודים ערבים” ש”דיברו ערבית ואכלו את אותם מאכלים “כמו בני ארצם הערבים. המונח “יהודי ערבי” ספג ביקורת קשה על הפרדוקסליות הטבועה בו. “ערבי” הוא מוצא אתני שהושמט מזהותם של היהודים במשך מאות שנים למרות מאות שנות מגוריהם במדינות ערביות. אך הניסיון להגדיר יהודים רק כערבים הוא ביטול החוויות והזהויות היהודיים. עם רוב של 44.9 אחוז מהאוכלוסייה היהודית, יהודים מזרחים מהווים את החלק הדמוגרפי הגדול בישראל. כגורם חיצוני לא הולם שתכפיש את ההתפתחות התרבותית של היהודים המזרחים באלפי שנים. כחלק מניסיונותיה לתמוך באג’נדה הרדיקלית שלה. יתר על כן, מגוחך לומר כי מדינה “גונבת” את תרבות תושביה, שכן תרבות המדינה נוצרת על ידי אזרחיה. כיצד ניתן לשפר את היחסים כשהיא מבטלת את התרבות שלנו כנשק נגדנו?

נראה שחברי UCL של פלסטין נוטים להחזיק באותן דעות קדומות כמו האורחת שלהם. בחידון אחרון בחשבון האינסטגרם שלהם הציגו את השאלה: “אילו אירועים המונח ‘אינתיפאדה’ מציין בסכסוך ישראל-פלסטין?” התשובות כללו:

האינתיפאדה הייתה סדרה של מתקפות טרור מתואמות נגד אזרחים ישראלים על ידי ההנהגה הפלסטינית שגבתה מעל 7,000 הרוגים. להגדיר את האינתיפאדות הפלסטיניות כ”ההתקוממות” בלבד כמו שהמילה הערבית המקורית מציעה היא לא נכונה. באופן הזה ממעיטים בחיי הקורבנות ומאדירים את הטרור.

תקווה לשלום נמצאת בקמפוסים בחו”ל. פעילים פרו-ישראלים בגולה לומדים ממקורות מדויקים, מה שעשוי להקל על ההכרה בלגיטימיות של האחר. תאי הסטודנטים צריכים להפסיק לתדלק את המתיחות בפוסטים ובדוברים במדיה חברתית הכוללים שנאה, ולהודות לעיתים שהנראטיב שהאכילו אותם אולי לא כל האמת. רק באופן זה, אפשר לסלול את הדרך לשלום.

השתתפתי באירוע כי ביקשתי להבין טוב יותר את נקודת המבט של אל-הווא, אך יצאתי עם האמונה שאם נמשיך לחנך פעילים בקמפוס על ידי אנשים עם רטוריקה ארסית כל כך, לעולם לא נראה סוף לסכסוך.

עלינו לפרק את השקרים המתועבים שהתקשורת ותומכים כמו אל-הווא מקדמים. עלינו לוודא שאנו מארחים דוברים שמטרותיהם האמיתיות הן פתרון ולא קידום סכסוכים. עלינו להשתמש במורשת, בתרבות ובחוויות המשותפות שלנו כדי לתקן את האמון השבור בין עמנו. האחריות ליצור שינוי מוטלת עלינו.

פורסם במקור באתר UCL PI Media.

נכתבה באנגלית על-ידי עמיתת קאמרה 2020-2021 תמר קלג’מן. תורגם על-ידי אורי רבינוביץ.

Click here to read the article in English