הכומר ד”ר וויליאם ברבר השני, נשיאה לשעבר של NAACP )האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים ( של צפון קרולינה, המתייחס באופן קבוע לישו כ”יהודי פלסטיני שחום עור” והאשים בשנת 2018 באופן כוזב את ישראל שהיא “מנסה לפגוע במכוון” בילדים פלסטינים “פשוט בגלל שהם רוצים חופש”, העביר הרצאת לזיכרון אלי ויזל במרכז אלי ויזל ללימודי יהדות באוניברסיטת בוסטון ביום רביעי ה-27 באוקטובר.
כפי שמצויין בכותרת, ההרצאה ניתנת לכבודו של אלי ויזל, סופר זוכה פרס נובל וניצול אושוויץ שתיעד את התפקיד שמילאה האנטישמיות הנוצרית בסיוע לרצח שישה מיליון יהודים במהלך השואה. בנוסף להצגתו הכוזבת של ישו כפלסטיני והאשמת ישראל בפגיעה בילדים פלסטינים, ברבר אפיין באופן שיקרי את התנועה הפלסטינית כלא אלימה.
בנאום בכנס שאורגן ע”י הקמפיין האמריקאי לזכויות פלסטינים ב-2018, הצהיר ברבר כי “לפלסטינים יש היסטוריה ארוכה של אי אלימות מהמרד הערבי של 1936 ועד ההתגייסויות הלא אלימות לאינתיפאדה הראשונה ועד המחאה הלא אלימה נגד החומה שעדיין מתנהלת בכפרים ברחבי הגדה המערבית הכבושה עד להפגנות יוצאות הדופן של עזה השנה, בהן עשרות אלפי צעירים ומבוגרים, גברים ונשים עמדו ללא נשק רק כדי שיופלו ע”י צלפים ישראלים”.
הטענה שלפלסטינים יש “היסטוריה ארוכה של אי אלימות” הגיונית רק אם מתעלמים ממעשי האלימות הרבים והמתמשכים נגד יהודים בפלשתינה לפני הקמת המדינה, המתקפות האלימות על יהודים במהלך הלחימה ב-1947, מלחמת 1948, פיגועי ההתאבדות ופיגועים נוספים שסימנו את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, אלפי הרקטות ששיגרו חמאס ואינתיפאדת הדקירות שהתחרשה בעשור האחרון.
למרות העדות המעוותת של ברבר, המרד הערבי של 1936 היה אלים במיוחד וכך גם האינתיפאדה הראשונה. בנוסף, צעדת השיבה שהתרחשה במרץ 2018 הייתה זירת התקפות אלימות כנגד ישראלים.
המרד הערבי הגדול 1936
מה שברבר מכנה “השביתה הכללית של 1936″ היה התקוממות שהחלה ברציחתם של שלושה יהודים ב-15 באפריל 1936. לאחר ששני ערבים נהרגו למחרת במה שנחשב ע”י מנהיגי ערב כ”פעולת תגמול”, ההרג והאיומים על יהודים נמשכו ללא הפוגה בשלוש השנים הבאות. בשנים 1937 ו-1938 התחילה מלחמת הכנופיות בידי הערבים שחיו תחת המנדט הבריטי.
כפי שתועד ע”י כתבת CAMERA ריקי הולנדר, “ב-2 באוקטובר 1938, קבוצה מאורגנת של תוקפים ערבים טבחה ב-21 יהודים, בהם שלוש נשים ועשרה ילדים בגילאי שנה עד 12, ברובע היהודי הישן של טבריה. הערבים דקרו, ירו ושרפו את קורבנותיהם”.
הולנדר מצטטת את סיקורו של ה”ניו יורק טיימס” על המתקפה: “מאז שנת 1929 לא נראו רציחות של יהודים ע”י ערבים, רובם תלמידי רבנים, נשים וילדים בערים התנכיות חברון וצפת, כמו הטבח שנעשה באותו הלילה בפלשתינה. בית הכנסת המרכזי בעיירה נהרס בשריפה ונורו יריות אל עבר משרדי המחוז ותחנות המשטרה המקומית והבריטית. ככל הנראה הפיגוע היה מאורגן היטב, שכן הכנופייה הערבית, לפני הירידה לטבריה, ניתקה כל תקשורת טלפונית. כשהגיעו בשתי הקבוצות מכיוונים מנוגדים, ניתן סימן באמצעות שריקה מהגבעות, ואז החל הירי בו בעת בכל הרבעים”.
אנחנו יכולים להמשיך, אך הקביעה של ברבר ש”השביתות הכלליות של 1936″ הן עדות לאי-אלימות פלסטינית היא, איך לומר זאת בנימוס, שקרית.
התגייסויות לא אלימות לאינתיפאדה הראשונה
גם קביעתו של ברבר כי האינתיפאדה הראשונה היא עדות לאי אלימות מצד הפלסטינים היא שקרית. לפי נתוני משרד החוץ הישראלי, 200 ישראלים נהרגו בפיגועי טרור בין השנים 1987 ל-1993. בצלם מציעים מספרים אחרים ומדווחים כי 94 אזרחים ישראלים נהרגו ברצועת עזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים וכי 177 נהרגו בתוך הקו הירוק באינתיפאדה הראשונה. זה מראה כי בסך הכל נהרגו 271 ישראלים במהלך האינתיפאדה הראשונה.
להלן שלושה פיגועים שהתרחשו במהלך האינתיפאדה הראשונה שברבר מציגה כלא אלימה:
- ב-30 לאוקטובר 1988, אם ושלושת ילדיה נהרגו כשמחבלים תקפו אוטובוס באמצעות פצצת תבערה מחוץ ליריחו.
- ב-6 ביולי 1989, עבד אל האדי גאנם, מחבל פלסטיני, אילץ אוטובוס לתוך תהום והרג 16 בני אדם.
- ב-24 במאי 1992 נרצחה ילדה בת 15 ע”י מחבל כשהמתינה לאוטובוס בבת ים.
האינתיפאדה הראשונה לא הייתה ” התגייסות לא אלימה” כפי שמציע ברבר.
מחאה יוצאת דופן בעזה
גם התיאור המיטיב של ברבר את מצעד השיבה כעדות לאי אלימות פלסטינית מטעה. כפי שתועד ע”י כתב CAMERA גלעד עיני בשנת 2018: ” היו הרבה פלסטינים שהתאספו סביב אוהלים שהוקמו מאות מטרים מגבול עזה עם ישראל, שאפשר לתאר אותם כמפגינים שלווים, למרות מטרתם הרדיקלית “לשחרר” את ישראל מהישראלים. אבל צריך להיות ברור באותה מידה שאותם פלסטינים אינם מעורבים בעימותים עם חיילים ישראלים ולא אלו המתוארים בספירת הנפגעים בתקשורת. כפי שדיווחה סוכנות הידיעות AP בפשטות, “במהלך צעדות יום שישי השבועיות, רוב המפגינים נשארו בחמשת מחנות האוהלים, אך קבוצות קטנות נעו לעבר הגדר, זרקו אבנים, השליכו פצצות תבערה והבעירו צמיגים”. הניסיונות של לוחמי חמאס וקבוצות טרור נוספות לפגוע בגדר או לחצות אותה מדאיגים את הישראלים ובצדק. חמאס ידוע בעיקר בפיגועי ההתאבדות הקטלניים שלו באוטובוסים, בתי קפה ושווקים ישראלים.
התיאור של ברבר את מצעד השיבה הגדול כאירוע שליו גם מטשטש מספר רב של מתקפות עפיפוני תבערה נגד ישראלים המתגוררים בעוטף עזה.
הגדרה עצמית יהודית כפרויקט קולוניאליסטי
באותו נאום ב-2018 הצהיר ברבר: מבחינה היסטורית, אנו צריכים לזכור כי אחת הדרכים של הפרויקט הציוני הוא פרויקט קולוניאליסטי מיסודו. תיאודור הרצל, מייסד הציונות המודרנית, ידע שהצעתו למדינת לאום מודרנית לעם היהודי היא פרויקט קולוניאליסטי והוא הציג אותה בפני הקולוניאליסט הגדול של בריטניה, ססיל רודס. מעולם לא היה מדובר רק בתיקון העוולות הנוראות של השואה. אבל מבחינתו המטרה הייתה הרחבה לאימפריה עולמית.
כאן, ברבר מציג את הציונות, רצונם של היהודים לממש את זכויותיהם להגדרה עצמית, ככוח מרושע המצדיק אף יותר את האלימות הפלסטינית נגד ישראל, אותה הוא ממעיט במקומות אחרים בנאומו, כפי שתואר לעיל.
צוות CAMERA יצר קשר עם מייקל זנק, מנהל מרכז אלי ויזל למדעי היהדות באוניברסיטת בוסטון ולנשיא BU רוברט בראון בשביל כמה שאלות:
מדוע המרכז למדעי היהדות של BU מאפשר לכומר בעל רקורד של שימוש בפולמוסים מטרידים כל כך לתת הרצאת זיכרון הניתנת בשמו של אלי ויזל? תעמולה אנטי-ישראלית כמו זו ששודרה ע”י הכומר ד”ר וויליאם ברבר השני הייתה גורם מכריע שתרם לאלימות ולעוינות כלפי יהודים ברחבי ארה”ב ואירופה, במיוחד בקמפוסים.
תגובת משפחת ויזל שהתקבלה ב-24 באוקטובר 2021:
אלישע ויזל, בנו של אלי ויזל שאמור לתת הרצאה לאחר מכן ב-BU הגיב כדלקמן להערותיו של ברבר: “משפחת ויזל אינה מעורבת בתהליך הבחירה של אוניברסיטת בוסטון לסדרת הרצאות הזיכרון של אלי ויזל.
הכומר ברבר הוא מנהיג ופעיל ידוע ומוערך שעמד במרכזה של עבודה מעוררת השראה הנלחמת למען זכויות הצבעה והסברה למען הקהילה האפרו-אמריקאית. זו הסיבה שהוטרדנו במיוחד לשמוע על כמה מהערותיו הקודמות שהדהדו שקרים מזיקים- המזכירים שקרים שהושמעו מבמות נוצריות במאות הקודמות- המסוכנים לקהילה היהודית.
צה”ל אינו פוגע בכוונה בילדים פלסטינים, הציונים אינם אשמים בהגבלת זכות ההצבעה של אפרו-אמריקאים וההיסטוריה של התגובה הפלסטינית לחזרת העם היהודי למולדתנו הייתה שונה מאוד מהמורשת של אי אלימות אותה הוא מתאר.
ברצוננו לנצל את ההזדמנות להושיט יד לכומר ברבר, להציע את עזרת משפחתנו בעבודתו העוצמתית כאן בארה”ב ובמקביל להתחיל בשיחה על הערות העבר הללו. נשמח ללוות אותו לסיור באזור כדי לסקור את המציאות בשטח הן עבור הישראלים והן עבור הפלסטינים.
תקוותנו הכנה היא שהוא ירצה לדבר איתנו בשני המישורים”.
עדכון: תגובתו של מייקל זנק, 24 באוקטובר 2021: מייקל זנק, מנהל מרכז אלי ויזל למדעי היהדות נתן את התגובה הבאה:
“המאמר של CAMERA הוא חד צדדי ומטעה, והוא מאפיין לא נכונה את עמדותיו המוצהרות של הכומר ברבר. ד”ר ברבר גינה בהזדמנויות רבות כל צורה של גזענות, כולל אנטישמיות. הוא מונה יהודים בולטים רבים בין חבריו ובני בריתו והוא נואם בקביעות במקומות יהודיים. הוא מדגיש כי שורשי משנתו מעוגנים בדברי נביאי ישראל.
מעמדו של כומר ברבר כפעיל זכויות אדם וצדק חברתי בולט הוא ללא דופי ובלתי ניתן לערעור. הזמנו אותו לדבר על מורשת זכויות אדם של MLK ג’וניור. הוא התקבל בהתלהבות ע”י חברים בולטים בקהילת ה-BU וככזה אנחנו שמחים לארח אותו”.
נכתב ע”י דקסטר ואן זיל, אנליסט מדיה בקאמרה. תורגם ע”י מור ירושלמי.
Click here to read the article in English