אירועי שייח’ ג’ראח, מבצע “שומר החומות”, והמהומות במסגד אל אקצא וברחבי המדינה זעזעו את מדינת ישראל. השפעת הקונפליקט הדהדה לא רק בשכונות המעורבות בישראל או בעזה, אלא גם בתוך הקמפוסים השונים בארץ, בקרב סטודנטים ומרצים שאימצו את הנרטיב הפלסטיני. אין זה חדש שהאוניברסיטאות בישראל מאמצות את הנרטיב הזה, אבל נראה כי האירועים האחרונים הובילו את האוניברסיטאות לשפל חדש.
באוניברסיטה העברית, מתרגלת שגם לומדת במוסד לתואר שלישי, שיתפה וידאו בפייסבוק מהעימותים באל אקצא, תחתיו נכתב “הרוג אותם במהירות ואל תשאיר אחד מהם”, ולכך היא הגיבה: “אמן, בבקשה אלוהים”. במקרה הטוב, היא התייחסה לישראלים. במקרה הרע, ליהודים.
אם אתם תוהים מה הייתה תגובת האוניברסיטה, אל תיראו מופתעים – האוניברסיטה העברית טמנה את ראשה בחול והגיבה כי היא לא תפעל נגד המתרגלת בשל התבטאויות מחוץ לכותלי המוסד האקדמי. בעצם כך השאירה את ההתמודדות אל מול המתרגלת לתא “אם תרצו” בקמפוס, שהגיש תלונה למשטרת ישראל. מסתבר שלסטודנטים יהודים לא מגיעה הגנה מצד הנהלת האוניברסיטה. הם ימשיכו לשלם ממיטב כספם, המדינה תמשיך לתקצב אותם, ובתמורה – הסטודנטים יופקרו למען מתרגלת צמאת דם בהכשרת האוניברסיטה העברית בירושלים.
לחגיגת הטירוף הזאת הצטרפה האחות האידיאולוגית הקטנה של האוניברסיטה העברית, הלא היא מכללת בצלאל. חלק ממרצי מכללת בצלאל, שלחו מייל לכלל הסטודנטים אשר תומך בסטודנטים הפלסטינים שנאבקים את מאבקם “הצודק”. מעבר לצביעות המוחלטת של קבלת כספי מדינה ובו זמנית לצאת כנגדה – “האלימות…פרי מדיניות ממשלתית” וכן קריאה למדינת ישראל “העם הכובש והמדכא”, המרצים תמכו במאבק שכל כולו שנאה, ותרמו לתחושת חוסר ביטחון בקרב סטודנטים להסתובב בקמפוס.
למרות שהמרצים שוב בחרו לאמץ נרטיב שמעודד שנאה, סטודנטים רבים מבינים, שעבורם ועבור ערבים ישראלים הרוצים לחיות בשלום ובחיי שותפות אמיתיים עימנו, יש ליצור תקווה.
התקווה הזו הגיעה אליי לאחרונה בדמותו של יוסף חדאד, יו”ר עמותת “ביחד ערבים זה לזה”, ערבי-ישראלי אשר הרצה לי ולחבריי מטעם מלגת ארגון “קאמרה בקמפוס”, שאני שותפה בה. יוסף סיפר על המהומות האחרונות מנקודת מבטו, ועל הרוב המתון והשקט בציבור הערבי-ישראלי שחושש להביע את דעתו בעד מדינת ישראל, ונגד ההפגנות האלימות. התשוקה של יוסף לפעול למען עתיד טוב יותר עבור כלל אזרחי ישראל, הפעימה אותי.
אני באמת מאמינה, למרות המהומות המצערות בתקופה האחרונה שערערו את חלום הערים המעורבות, שרק ביחד נוכל להתקדם. זה ייקח זמן, המון זמן, אבל אני מאמינה שעם אנשים כמו יוסף, זה בהחלט אפשרי. אולי מגדלי השן האקדמיים בישראל מחזיקים בקנאות את “האמת” שבעיניהם תוביל לשלום, אך לדעתי, השלום האמיתי יגיע מהאנשים מלמטה, מאנשים כמו יוסף, ולא מפרופסורים ומרצים עם דעות מוטות.
פורסם במקור בזמן ישראל
נכתבה על-ידי עמיתת קאמרה 2020-2021 באוניברסיטה העברית, מיכל עמר