בין ה־12 ל־15 במאי האחרון ציינו תאי הסטודנטים של חד”ש ובל”ד את יום הנכבה בהפגנות שונות באוניברסיטאות תל אביב, העברית וחיפה. זאת בצל מלחמת חרבות ברזל שנמשכת כבר יותר משנה וחצי נגד ארגון הטרור חמאס בעזה.
המלחמה החלה לאחר שחמאס ביצע ב־7.10 את הטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה, שגבה את חייהם של כ־ 1,200ישראלים וזרים, ונכון לכתיבת שורות אלה, 53 חטופים וחטופות מן המתקפה ההיא עדיין נמקים בשבי בעזה. במהלך ההפגנות בקמפוסים בישראל חזרו הנרטיבים והסיסמאות שהנכבה, הטיהור האתני ורצח העם של הפלסטינים ממשיכים גם היום בעזה, כפי שקרה ב-1948.
החריגה בנוף הייתה אוניברסיטת בן גוריון בנגב. באוקטובר 2024 הצהיר נשיא האוניברסיטה הפרופ’ דניאל חיימוביץ’ ש”לא נאפשר הפגנות כאלו בתוך הקמפוס בזמן שיש לי אלפי מילואימניקים שנלחמים”. הוא הוסיף כי “רוב היהודים שרואים היום הפגנות של פלסטינים מפחדים, ובצדק”.
לדאבוננו גם זה לא עצר מספר סטודנטים באוניברסיטה מלמחות לרגל יום הנכבה ללא אישור ב-15 למאי 2025 ולחסום את הכניסה למשרדו של הנשיא בדרישה לשבות עד שהמלחמה תיגמר.
לאירועי שבוע הנכבה באוניברסיטה העברית הזמינו הסטודנטים המארגנים להרצאת אורח את מכחישת מאורעות האונס והטבח של ה־7 לאוקטובר – פרופ’ נדירה שלהוב-קיבורקיאן, שעד לפני שנה לימדה באוניברסיטה והצהירה בפודקאסט ש”הגיע הזמן לבטל את הציונות, היא לא יכולה להמשיך”.
האבסורד של מארגני יום הנכבה באוניברסיטה העברית זועק. בזמן שהם מבכים שטרגדיית הנכבה נמשכת גם כיום, הם מביאים מרצה שמזלזלת בטבח שתועד על ידי מחבלי חמאס עצמם ושאין עליו עוררין.
באוניברסיטת תל אביב חזרו הנאומים והשלטים על הטענה השקרית של “רצח עם” (שמשום מה נשמעה בתאים האלה שנים לפני המלחמה). מלבד ההיגיון הבריא גם הנתונים שוללים את הטענה הזו מכל וכל.
בשנה הראשונה של מלחמת חרבות ברזל תקף צה”ל בעזה סך של 40,000 מטרות. חוקרים שונים העלו תהיות לגבי אמינות דיווחי הנפגעים של חמאס, למשל בדו”ח שחושף “כיצד חמאס עיוות את סטטיסטיקות ההרוגים כדי לעצב את דעת הקהל הבינלאומית ואת הנרטיבים המשפטיים נגד ישראל”, אך גם אם נקבל את נתוני האבדות המניפולטיביים של חמאס לתקופה זו, נגיע ליחס ממוצע של נפגע אחד לתקיפה – יחס חסר תקדים לעימות בסדר גודל כזה. גם יחס הנפגעים בין אזרחים ללוחמים הוא מן הנמוכים ביותר בהיסטוריה של המלחמה המודרנית ועומד על 1:1, נתון מפתיע לאור השימוש של חמאס באזרחים כבמגן אנושי.
הידעתם ששיעור תמותת התינוקות בעזה ירד? בשנת 2022 הוא עמד על 15.23 מיתות ל-1,000 נפש, ואילו ב־2024 עמד המספר הזה על 15.1. גם אם ניקח את הדו”ח של משרד האו”ם לתיאום עניינים הומניטריים, שאינו מבחין בין מחבלי חמאס לבלתי מעורבים, מאז ה־7 באוקטובר 2023 עד ה-14 במאי 2025 נהרגו בעזה 52,928 פלסטינים. לעומת זאת בכל יום נולדים בעזה כ-130 תינוקות, כלומר 76,180 בשנה.
ועכשיו אל ה”טיהור האתני”. הסיסמא הזו מתעלמת כמובן מהעובדה שבמהלך מלחמות, אזרחים בדרך כלל פונים ביוזמתם לאזורים בטוחים. מדינת ישראל אפילו הגדילה לעשות ומה-7 באוקטובר ועד לכניסה הקרקעית של צה”ל לעזה ב-26 באוקטובר, ביקש צה”ל מתושבי עזה להתפנות מבתיהם על ידי פליירים וטלפונים ופתח להם מעברים הומניטריים. בהמשך חסם חמאס את המעברים ופגע בעזתים שניסו לעבור בהם. בסכסוכים אחרים בעולם היו גלי הגירה גדולים שבעתיים, גם בכמות וגם באחוזי הפליטים.
משמעות המילה “נכבה” בערבית היא “קטסטרופה”. רבים מהפלסטינים משתמשים במילה זו כדי לתאר את הקמתה של מדינת ישראל, את ניצחונה של ישראל נגד צבאות ערב במלחמת העצמאות ואת משבר הפליטים שנוצר בעקבותיו. יום הנכבה מצוין כל שנה ב-15 למאי, התאריך הלועזי להקמתה של מדינת ישראל. בפעם הראשונה הוא צוין ב־1949 בצורה לא רשמית על ידי הפגנות, וב־1998 קיבל מעמד ממסדי ברשות הפלסטינית על ידי הארכי טרוריסט ונשיא הרשות הפלסטינית לשעבר, יאסר ערפאת. היום הזה כולל תהלוכות, הפגנות ועימותים בתוך ומחוץ לגבולות הקו הירוק על ידי פלסטינים וערבים ישראלים.
אבל משבר הפליטים הפלסטיני לא היה אלא תוצאת הסירוב המתמיד של ההנהגה הפלסטינית לכל הצעה של פשרה וחלוקה באמצעות התקוממות אלימה. ההתחלה הייתה המרד הערבי הגדול ב־1936 לאחר ועידת פיל ב-1936, ולאחר מכן המתקפות נגד היישוב היהודי בשלב הראשון של מלחמת העצמאות ב-1947, בעקבות תוכנית החלוקה. נרטיב הנכבה מנסה לצייר את הפליטים הפלסטינים כקורבן על ידי הסטת הפוקוס לתוצאה סופית והתעלמות מוחלטת מכל מה שהביא אליה. דוגמה לכך ניתן לראות בקריאות של מנהיגים ערבים לטיהור אתני של היהודים מארץ ישראל.
לעומת ההנהגה הפלסטינית דאז לתנועה הציונית לא הייתה מדיניות גירוש של פלסטינים או מדיניות של פגיעה בחפים מפשע. ובלשונו של דוד גוריון במכתב שכתב לבנו עמוס בשנת 1937: “אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם, כל שאיפתנו בנויה על הנחה שנתאמתה במהלך כל פעולתנו בארץ – שיש די מקום לנו ולערבים בארץ” (מידת מעורבותה של הממשלה בגירוש או בעזיבה מרצון במלחמת השחרור נמצאת בדיון בין ההיסטוריונים).
חוקר Camera כבר במאי 1948 דחק נציג ישראל באו”ם אבא אבן בכל הצדדים לתמוך בהצעת האו”ם ולהימנע ממלחמה, אולם הערבים התעלמו מאבא אבן ופתחו במלחמה אכזרית נגד היהודים ובה נהרגו כ-1% מהאוכלוסייה היהודית בארץ, וכ-10% מהיהודים הפכו לפליטים בארצם.
כאשר הצבאות הערביים החלו לספוג מפלות הערבים יושבי הארץ נבהלו והחלו לברוח, בריחה שיצרה את בעיית הפליטים שקיימת עד היום (יש לציין כי עדויות מלמדות כי חלק מכיבוש הכפרים הערביים תוכנן לשם יצירת רצף טריטוריאלי ולאור ההצלחות שהמדינה נחלה במלחמה).
למרבה הצער, רוב מדינות ערב סירבו לקלוט את הבורחים כאזרחים, ובמקום זאת יישבו אותם במחנות פליטים. בעקבות המשבר של 750,000 פליטים פלסטינים, הוקמה בשנת 1949 אונר”א, שאמורה הייתה ליישב אותם מחדש. מדובר בארגון האו”ם היחיד שנועד לסייע לקבוצה מסוימת של פליטים. פליטים אחרים נמצאים תחת הנציבות העליונה של האו”ם לפליטים UNHCR. בשנים הבאות הרחיבה אונר”א את ההגדרה של פליט פלסטיני על מנת לכלול ילדים ונכדים של עקורים פלסטינים וכך העמיקה בעיית הפליטים הפלסטינים במקום לפתור אותה.
בשנה האחרונה התגלה כי יותר מ-10% מהצוות החינוכי הבכיר של הסוכנות בעזה מורכב מחברי חמאס או הג’יהאד האסלאמי.
לא בכדי יש הרואים ב”מלחמת חרבות ברזל” את מלחמת העצמאות השנייה של ישראל. המערכה הרב זירתית והמוטיב החוזר של פלסטינים התוקפים יהודים שרצו לחיות לצדם בשלום, מפסידים ומתחננים להפסקת אש.
ב-7.10 חמאס במתקפת טרור רצחנית של כ־6,000 מחבלים. המתקפה הזו לאחר הפסקת אש של כשנתיים, שבאה לאחר מבצע שומר החומות שגם אותו פתח החמאס ובמהלכו נורו לישראל כ-4,400 רקטות.
ב-30 בנובמבר 1947 תקפו כנופיית ערבים את אוטובוס 2094, מה שסימן את יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות. ההתקפה התבצעה ביום לאחר החלטת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה.
75 שנה חלפו אך אצל ההנהגה הפלסטינית ואצל חלקים גדולים בציבור הפלסטיני דבר לא השתנה: שלום הם לא בטוח לא רוצים. למרות יוזמות שלום למכביר וועדות פיוס בכל העולם בתקופות שונות, הפלסטינים דואגים להמשיך למלא את התפקיד הכפול של התוקף והקורבן.
כערביי הארץ בשעתו ערביי ישראל שהשתתפו בהפגנות אירועי יום הנכבה בקמפוסים בארץ ומקשרים את השלכות הנכבה למלחמה בחמאס בעזה שבים ומעלימים עין מן התמונה האמיתית. לא זו אף זו כששומעים כיצד חמאס או הפלסטינים בעזה ובאיו”ש תופסים את ערביי ישראל, מתגלה נתק עמוק בין הסולידריות שהם מנסים להפגין לבין חוסר הקבלה מצד אלה שאיתם הם מזדהים, למשל בעדותה של שורדת השבי לירי אלבג כי העזתים תופסים את ערביי ישראל כבוגדים.
בטבח ה-7 באוקטובר נרצחו 24 ערבים ישראלים ו-8 נחטפו על ידי חמאס, ולפי סקרים שיצאו אחרי הטבח, כשני שליש מערביי ישראל רואים עצמם כחלק ממדינת ישראל. לעומת זאת לפי סקר פלסטיני שפורסם בחודש מאי 2025, 87% מהאוכלוסייה הפלסטינית בעזה וביהודה ושומרון חושבים שחמאס לא ביצע פשעי מלחמה בשביעי באוקטובר 2023. למעשה רוב הציבור הפלסטיני חושב כי “הפתרון לסכסוך” הוא פשוט להמשיך את העימות האלים עד לכניעתנו.
בשבוע הפגנות יום הנכבה ההוא בחודש מאי זכינו גם לבשורות טובות: 33 מוסדות להשכלה גבוהה בישראל אימצו את הגדרת האנטישמיות של IHRA (‘הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה’), שאחד מסעיפיה גורס כי אנטישמיות היא “הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית”.
מחאות יום הנכבה עונות על ההגדרה הזו: הן תופסות את עצם הקמת מדינת ישראל כאסון ורחוקות מלעסוק בסבל הפלסטיני. המשך ההיאחזות בנרטיבים חד-צדדיים, מנותקים מהקשרים היסטוריים ועובדתיים, לא רק שאינו מקרב את הפתרון אלא מעמיק את הקרע, במיוחד כשמדובר בקמפוסים אקדמיים שאמורים להיות מרחב של שיח אינטלקטואלי.
ההתעקשות לראות בעצם קיומה של מדינת ישראל “נכבה” נצחית היא בחירה בהנצחת הסבל ולא בפתרונו.
פורסם במקור באתר מידה
